שלום לכם.

ביום שישי הקרוב, אותו אני עתיד לבלות בבסיסי העלוב, ימלאו לי שנתיים בצבא ההגנה לישראל, או בראשי תיבות צה"ל, שכבר הוכחתי שיכולות להתפרש להרבה צבאות שונים. בכל מקרה, אי אפשר להגיע לציון דרך כזה, שלמעשה אומר שנשאר לי לעבור רק עוד חצי ממה שעברתי עד עכשיו, בלי פוסט חגיגי.

אני מסתכל על צה"ל כעל אמא מאוד מעצבנת ומאוד טוטלטירית, שמשדכת כל מתגייס לאחד הילדים שלה (להלן: התפקיד הצבאי). לפני הגיוס האמא בודקת אם מי מהילדים שלה עדיף שתתחתנו, ולאחר הגיוס נקבע באופן סופי עם מי מהילדים הסובלים ממחלות גנטיות שונות תתחתנו. השחרור הוא הגירושין המיוחלים, והמילואים הם החגים האלו שהילדים המשותפים מתעקשים לעשות עם שני ההורים.

את אמא צה"ל פגשתי לראשונה בנובמבר 2006, בגדנ"ע. כבר אז, לאחר חמישה ימים של אירוח לבבי של הגברת, הבנתי שאני מעדיף לא להיות בקשר עם המשפחה הזאת. לצערי, ההורים שלי ממש לחוצים שאני אתחתן, ולא ממש הייתה לי בררה.

תחילת תהליך השידוך התחילה כחצי שנה לאחר מכן, במאי 2007, בצו הראשון. שם גיליתי שאבוי, האחראים מטעם אמא צה"ל על תהליך השידוך הם סתומים עם תעודה, ושככל הנראה תהליך השידוך עלול להיות ארוך, מסובך וממש לא מועיל. בצה"ל רצו שאני אכיר את רופא המשפחה שלהם, שרצה שאני אלך לניאורולוג על מנת לאשר את זה שיש לי בעיות קואורדינציה. מאחר ולא ידעתי שלאמא צה"ל יש רופאים מומחים, הלכתי לרופא אזרחי, שילמתי על שירותו והוא לא סיפק את הסחורה המצופה ממנו. כך, כשהגעתי ללשכ"ג בפעם השנייה על מנת להיפגש עם הרופא, אמרו לי להגיע לשם שוב בשביל להיפגש עם ניאורולוג צבאי שלא יגבה ממני כסף. זה נקרא "טמטום", למי שלא מכיר.

לאחר שבלשכ"ג דאגו לקחת ממני פרטי גובה, משקל וטעם בשידוכים שיוצעו לי, התחילו המיונים לתפקידים השונים. מלבד מספר תפקידים שלא התקבלתי אליהם, כל הילדים של אמא צה"ל התגלו כחומר מעולה לתוכנית של ערוץ 8 או הנשיונל ג'יאוגרפיק שתעסוק בילדים עם פגמים גנטיים, שכליים ופיזיים. מרבית התפקידים שהוצעו לי היו בגדר "אוי ואבוי", וגם עלו לי לא מעט מאחר ולאמא צה"ל יש חידה חדשה במתמטיקה: אמא צה"ל הביאה למלש"ב שוברים שתקפים לאוטובוסים בלבד. היא רוצה שאוריה שגר בצפון הרחוק יגיע עד 9:00 בבוקר להרצליה, למרות שיש לאוריה יותר משלושה אוטובוסים איטיים להחליף. מה יעשה אוריה? ישלם על מנת לגלות שרוצים אותו לתפקיד נאחס. אגב, היה מיון אחד שלא הלכתי אליו, שרצו שאני אגיע עד 9:00, באוטובוסים בלבד, עד באר שבע. אין ספק שאמא צה"ל התגרשה מאבא היגיון.

גם כשיכולתי להגיע ברכבות ולקבל את הכסף מאוחר יותר, אמא צה"ל הפגינה גאוניות לשמה: קיבלתי כתובת לשלוח אליה קבלות, אז שלחתי. כעבור חודש קיבלתי טלפון שבו נאמר לי ששלחתי את הקבלות לכתובת הלא נכונה (אמא צה"ל נוטה לטעות, והרבה) ושהם שולחים לי את הקבלות חזרה על מנת שאשלח אותם לכתובת הנכונה. נראה לי שצה"ל זה הארגון היחיד שבו אגף אחד בארגון לא יכול להיות בתקשורת ישירה עם אגף אחר.

בשנת 2008, במקום להתחתן עם אחד מילדיה הדפוקים של אמא צה"ל, העדפתי לדחות את הגזירה על מנת לעשות שנת שירות. במהלך שנת השירות, אני מודה בבושת פנים, חשבתי על הליכה לעתודה. למי שלא יודע מה זה, זה אומר שאמא צה"ל מממנת לך לימודים, אבל עד הגירושין יעבור הרבה יותר זמן.

ואז, ב-27 בינואר 2010 הגיע היום הנורא: התחתנתי. כלומר, יותר נכון לומר שהתארסתי. אמנם הצטרפתי למשפחת צבא החרטוט לישראל, אבל עוד לא היה ברור עם איזה ילד דפוק אצטרך להתחתן. אחרי הכנה לחתונה, שנקראת בעגה המקצועית "טירונות 02" או "בית זונות" במחנה 80 הנוראי, קיבלתי בשורה משמחת: אני עוזב את אמא צה"ל על מנת לעבור לחסותה של אמא שח"ם (שירות חובה משטרתי). שם גם קיבלתי שידוך לילד בלי בעיות גנטיות. למרבה הצער הילד של אמא שח"ם לא ממש אהב אותי ורצו לשלוח אותי להתחתן עם ילד עם המון בעיות גנטיות. אז עשיתי שטות רצינית: החלטתי לחזור לידיה האמונות של אמא צה"ל.

השדכן של אמא צה"ל, שאנו נוהגים לקרוא לו "קצין מיון", שהציג לי את התפקיד שאני עושה כיום כילד מפותח ונפלא שלא סובל משום מחלה תורשתית. אבל מסתבר שקציני מיון הם למעשה קציני זיון. בשכל. הילד התגלה כבעל כל כך הרבה בעיות גנטיות, שאני לא מבין למה אף עובד סוציאלי לא עוזר למשפחה הזאת. וכך, אני תקוע שנתיים באחד התפקידים הכי מסריחים באחד הבסיסים הכי מסריחים, והמפקדים שלי עוד חושבים שאני אדחה את הגירושין ואחתום קבע. על זה ייאמר: פחחחחח.

זהו, זה סיכום הרומן שלי עם צה"ל עד כה. עוד שנה וכמה ימים אני כבר ארקוד על מדרגות הרבנות (או הבקו"ם. יש בבקו"ם מדרגות?), ועד אז אני מתכוון להמשיך לספר לכם על כל השטויות שאמא צה"ל והבן המפגר שלה עושים.

מחר אני לצערי חוזר לבסיס, ולכן תדירות העדכונים תחזור לימים כתיקונם בעת שהותי בצבא: עדכון או שניים בשבוע. ניפגש בפברואר.

שבוע טוב.