יום חמישי היה בשבילי יום מחורבן. בית היוצר, כרגיל, הוא צבא ההגנה לישראל.

אחרי יום שלם בו הייתי צריך להסתובב בשיא החום בשמש הצהריים במדי א' בגלל טקס החלפת המ"פ שלי. הטקס היה הגזמה, ובאמת לא הבנתי למה מ"פ, עם כל ההערכה שלי אליו, צריך טקס משל מדובר בחילופי מפקד היחידה. כלומר, הרס"ר באמת היה צריך לשים את כובע הטקסים שלו, ללכת כמו פינגווין עם צליעה ולהעביר אותנו לדום ולנוח? הלו, סוף מאי בשמש הקופחת בשעת הצהריים. הכומתה המזורגגת הזאת ממש לא מספקת הגנה מהחמה הלוהטת. החלק הגרוע בכל הטקס היה שהרס"ר החליט שאסור לבוא עם חולצה לבנה (או בכל צבע אחר) מתחת לחולצה של מדי הדקרון (א') המחורבנים. מאחר ולרובנו לא הייתה גופיית סבא, נאלצנו לעמוד בשיא החום כשאין מה שמפריד בינינו ובין המדים מעודדי ההזעה האלו.

אבל זה עוד החלק הכיפי של היום הזה. היחידה שלי, כך מסתבר, עזרה בפרוייקט צה"לי וממשלתי, שכלל גופות של מחבלים. היחידה שלי עזרה במענה לוגיסטי, ובחמישי נגמר הסיפור והיה צורך להחזיר את כל הציוד לבסיס. סגן מפקד היחידה שלנו החליט שלא מדובר בפרוייקט של חיילי הלוגיסטיקה בלבד, אלא של כלל חיילי היחידה, והנחה שכל אגף ישלח מספר חיילים לעזור בהעמסת הציוד בשטח ובפריקתו בבסיס היחידה. עד כאן, ניחא. לא שלאגף שלי יגייסו את כל היחידה לעזור, אבל מצד שני מנהלי אגף הלוגיסטיקה יכולים לסגור את השיבר ליחידה כולה. חוץ מזה, מה זה קצת עזרה בין חיילים?

אבל כמו שנאמר, זה קרה בחמישי בצהריים, כשכולם רוצים לצאת הביתה. מלבד ההחלטה שכל אגף צריך לשלוח חיילים לעזור, סגן מפקד היחידה קיבל עוד החלטה תמוהה משהו: שאף אחד מהבסיס לא ייצא הביתה עד שתסתיים הפריקה. בהשארה של חיילים שלא תורמים למאמץ אין טעם, ככה שאפשר להבין שמדובר בקדושת השוויון בנטל, שבשמה דופקים את כולם, כדי שהשוויון יהיה למטה. הרבה יותר הגיוני לפצות באופן נקודתי את אלו שעבדו ונאלצו לצאת הביתה מאוחר (למשל, לתת להם גם לחזור לבסיס מאוחר), אבל הקשר היחידי בין צה"ל לרציונליות זה האותיות צ' ו-ל' שקיימות בשתי המילים.

למרבה המזל, הרס"פ שלנו לא חושב מספיק עקום כדי לשתף פעולה עם שטויות מהסוג הזה, ולאחר שהמ"פ (החדש) החליט שכל הבנים של הפלוגה יישארו ויעזרו כדי לתקתק עניינים, הרס"פ הלך לרס"ר ושכנע אותו לתת לבנות לצאת הביתה (בשעה איחור, בגלל חוסר הוודאות). כבר דיברתי פה בעבר על כך שגם בנות יכולות לעזור בעבודות פיזיות, אם הן פשוט יהיו יותר בנות על כל ציוד, אבל חוץ מהמ"פ הקודם - שכנראה גם כבר הפסיק - אף איש בצה"ל לא טורח לקרוא כאן, והעצה לא יושמה מעולם. נו, שוין.

כך, הלכנו לנו הבנים לעזור בפריקה. בינתיים, מסתבר שגם השוויון בנטל התפרק, והאגף היחידי שנשאר לעזור לנו היה, לא ייאמן, אגף הלוגיסטיקה. בקיצור, ההיגיון חגג. וכך, לבדנו, פרקנו את הציוד, שחלקו נגע בגופות עטופות בניילון. אני עדיין לא בטוח אם אלו שהיו שם איתי נגעלו יותר מהעובדה שהציוד נגע בגופות (שוב, עטופות) או בערבים. אבל היי, עם ישראל ידוע בגזענות המשובחת שלו (תוצרת אירופה), אז על מה אני בוכה? הסודנים הם סרטן, הערבים רוצחים ואנסים כמו משה קצב ורוצחים כמו משה בן איבגי הם לא דוגמא מייצגת.

וככה יצאנו הביתה באיחור של ארבע שעות, ממורמרים וממש לא טובי לב. אבל הכל למען המטרה של קציני צה"ל: טחן את הסדירים עד כמה שאפשר.

לילה טוב.