כמו בכל פסח, עולים להם הוויכוחים ברשת על האם כן או לא לאסור על מכירת חמץ בפסח. רוב המצדדים מביאים את הרעיון שלמדינה יהודית (מה זה בדיוק? אנחנו דורשים מהפלסטינים להכיר בנו כמדינה יהודית ואין לנו מושג מה זה אומר) צריך להיות צביון יהודי (כמה אומלל הצביון שלכם שהוא לא יכול להחזיק חמש דקות בלי חוקים?). אבל, משתתפת אחת בדיון נתנה עוד טיעון: זה מה שהרוב רוצה, והרוב קובע, כי זה דמוקרטיה פה. ניסיתי להסביר שדמוקרטיה פירושה הכרעת הרוב ולא עריצות הרוב, והואשמתי בתמימות.

אז אני מודה שזה קצת נאיבי מצדי לצפות ממדינה שנבחריה ומושליה בטוחים שהם מינימום גרסא משודרגת של פרנק אנדרווד* להתנהג כמו דמוקרטיה מתוקנת, או אפילו כמו אוליגרכיה מתוקנת. נכון גם שבאופן כללי הרוב קובע: רוב חברי הכנסת הצביעו בעד העלאת אחוז החסימה, והנה, קיבלנו פוטנציאל לאיחוד של בל"ד ורע"ם-תע"ל. לרוב אכן יש את היכולת להעביר את החוקים שהוא רוצה, ולמיעוט נשאר לפנות לבג"צ. עם זאת, זה שהרוב החליט על משהו זה עדיין לא הופך את החוק שעבר ליותר דמוקרטי.

הבעיה עם דמוקרטיה היא שהמשטר הזה דורש עוד כמה דברים חוץ מהליכה לקלפי שתביא לבחירתם של 120 אידיוטים (טוב, נפרגן להם קצת. 119 אידיוטים) שיצביעו על חוקים, יעבירו אותם ואז כשיתרעמו על החוקים האלו הם יגידו "הרוב קובעך וקקה בידיך". דמוקרטיה גם צריכה להתחשב בזכויותיו של המיעוט. הרי אם באירופה יאסרו על מכירת מצות כי מדובר בשימוש לרעה בחומרי בניין (עשו לי טובה, אתם יודעים שזה בעצם דיקט. אתם משקרים לעצמכם ואומרים שזה ראוי למאכל, אבל זה דיקט), אנחנו לא נקבל את זה בקטע של "טוב, הרוב קובע", אלא נזעק משהו עם אנטישמיות, עריצות, פגיעה בחופש הדת וכל הדברים האלו - דברים שהם, אפעס, נכונים.

הרוב, מה לעשות, חושב הרבה פעמים שטויות. פעם הרוב חשב שהאישה צריכה להיוולד, לגדול, לחיות ולמות במסגרת המצומצמת הזו שנקראת "המטבח". פעם הרוב חשב שלקחת למישהו את החירות שלו ולהגיד לו "אתה שייך לי מעכשיו ועד יום מותך ואתה תעשה מה שאני אגיד" זה בסדר. הרוב פעם חשב שלהרוג הומוסקסואלים זה לגיטימי (אוקיי, בחלק מהמקומות זה לא "פעם"). פעם הרוב (לפחות הרוב של המצביעים) חשב שג'ורג' בוש צריך להיות נשיא (אבל רק פעם אחת, ייאמר לזכות הרוב הזה). בקיצור, לא פעם הרוב מוכיח שהוא לא כשיר לקבל אפילו רשיון נהיגה.

אז כשזה מגיע לבחירת נשיא, אכן אם הרוב טמבל גם המיעוט יצטרך לסבול. אבל כשזה מגיע למה שאני אוכל או לא אוכל, אמכור או לא אמכור (כל עוד לא מדובר במשהו שמסכן את הציבור או פוגע באחרים), אקנה או לא אקנה - דמוקרטיה מתוקנת אמורה לשלוח את הרוב לחפש את החברים שלו. הרי זה לא הגיוני שאם לרוב יימאס לראות מכוניות בצבע אדום אז נוריד מהכביש מכוניות בצבע אדום. זה לא הגיוני שאם הרוב יחליט שצריך להגלות את נתניהו (מודה שבלהט הרגע אני גם עלול להיות חלק מהרוב הזה) אכן נגלה את נתניהו. זה לא הגיוני שאם הרוב יחליט להרוג את ג'סטין ביבר אכן נעמיד אותו מול כיתת יורים (למרות שעצם המחשבה על כך מעלה חיוך).

הרוב יכול לכפות את דעתו על המיעוט כשהבחירה היא בינארית, או זה או זה. או שבוש יהיה נשיא או שקרי יהיה נשיא. או שניתן לפלסטינים את הגדה המערבית או שלא ניתן. אבל כל העסק הזה של חמץ, לדוגמא, הוא היברידי - זה שאני אפיקורס מוחלט שאוהב לאכול בפסח לחמניה עם חזיר בשמנת (כדאי לכם לנסות) לא מונע מאף אחד אחר לאכול את הדיקטים שלו (תתמודדו, זה דיקט) או את הלחמניות לחולי צליאק שלו. הרי זה לא שאם נרשה למכור חמץ בפרהסיה כל הסופרים יפציצו עם לחמניות - אנשים רוצים לשמור על תעודת הכשרות שלהם - זה פשוט ייתן לכל בעל עסק את הבחירה האם הוא רוצה או לא רוצה למכור ולהציג חמץ בפרהסיה במהלך פסח. ואם זה לא בא לכם טוב בעיניים, איך אומרים, תתמודדו. יש אנשים ממורמרים שלא מסוגלים לראות ביטויים של אושר ושמחה אצל אנשים אחרים, אבל גם אם הממורמרים האלו יהיו הרוב (אנחנו בדרך לשם) אנחנו לא נאסור על הפגנת שמחה וחיבה בפרהסיה.

אז האם הרוב קובע? בהחלט, לפחות הרוב של חברי הכנסת. האם זה אומר שכל החלטה של הכנסת היא דמוקרטית? לא ממש. אם הרוב יחליט לאסור עלינו להגיד נאצי זה יהיה, מה לעשות, לא דמוקרטי (ואפילו קצת נאצי). אז עם כל הכבוד לרוב, הגיע הזמן שמישהו יגיד לו שבדברים מסוימים הוא יכול לשמור את הרצונות שלו לעצמו בלי להתעמר במיעוט שלא מסכים איתו.

*בואו נסגור עניין, ח"כים ושרים יקרים: אתם לא פרנק אנדרווד. אתם אפילו לא דאג סטמפר, יו"ר הלשכה שלו (למרות האובססיה שלכם והרצון שלי לשלוח את כולכם למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים). אתם אולי, אולי, גרסא ממש גרועה של דון דרייפר, ובזה אני מתכוון שאתם מסוגלים למכור את הזבל שלכם להמונים, לא שיש לכם איזשהו קסם אישי או תחכום.