אנשים לא רואים בי פטריוט גדול, אבל האמת היא שאני מת על המדינה הזו. באמת. אני ממש אוהב את המדינה שלי. בכל פעם שאני קם בבוקר ומרגיש שאני מאושר מדי, אני רק מסתכל על מה שקורה במדינה שלי וחוזר למצב הנורמלי שלי: חסר חשק לחיות, אבל עצלן מדי על מנת להתאבד.

הפעם אני מדבר על היוזמה הגאונית של שר החינוך שי פירון, להכניס לימודי שואה לגני הילדים. הרי כבר לא מספיק שרק האוכלוסיה הבוגרת והאוכלוסיה הצעירה נמצאות במצב של פוסט-טראומה, צריך שגם אוכלוסיית הפעוטות הישראלית תהיה במצב הזה. זה הרי כיפי. א' אושוויץ / ב' זה בלזן / ג' זה גסטאפו גדול / מהי ד'? זהו דכאו ליהודים בחו"ל / ה' זה היטלר / ו' זה ויימאר / ז' מה שניצולים פה מקבלים. מה? לא חמוד? לא הייתם רוצים שהילדים שלכם יידעו לשיר בעל-פה את השיר הזה? שנות תמימות זה לחלשים.

כמובן, זה לא שלא מספרים לילדים קטנים כבר עכשיו שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו: הסיפורים של חנוכה, פורים ופסח מבוססים על העסק הזה, אז מה זה כבר דמגוג עם שפם קטן שצורח כל מיני דברים? יש רק הבדל אחד פצפון: בחנוכה, פורים ופסח אנחנו בעיקר חוגגים את חוסר ההצלחה של אנטיוכוס, המן האגגי ופרעה לעשות את זה, בעוד ביום השואה אנחנו אבלים (ובצדק) על מה שהנאצים כן הצליחו לעשות. בחנוכה אנחנו מספרים שאנטיוכוס ניסה להשמיד את הדת היהודית אבל לא הצליח והשמן הספיק לשמונה ימים אז בואו נשמין; בפורים המן רצה להרוג את כל היהודים, אז אוכלים את מה שאמור להיות האוזניים של המן (זה חולני); במצרים בני ישראל עבדו קשה אבל בסוף משה הוציא אותם מזה אז תאכלו כולכם אריחים (איך זה עובר אמנות בינלאומיות אני לא מבין). בשואה, לעומת זאת, לנאצים הייתה הצלחה מסוימת ויש צפירה. דהיינו, בעוד שבסיפורי החג הם כמו סיפורי סינדרלה בהם הטובים מנצחים בסוף, ללמד את השואה ילדים קטנים זה לגדל אותם על טראומה.

יש מי שהעלו את הנקודה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיזהר מזרים ("כיפה אדומה"), מממתקים ("הנזל וגרטל"), מגלגלי טוויה ("היפהפיה הנרדמת") ומאנשים חדשים שמצטרפים למשפחה (אנשים שקוראים לילדים שלהם את "סינדרלה", כדאי שתפסיקו עם זה) - אז למה לא ללמד אותם שההיסטוריה לא רצופה בצמר גפן מתוק (הם הרי לא לומדים כלום מ"הנזל וגרטל") ושהיו מי שלא היו נחמדים ליהודים וגם תרגמו את זה למעשים? הטיעון הזה בעייתי, כי בניגוד ללימוד של דברים כמו "תתרחק מהאיש הזר שמציע לך סוכריה" או "אל תחצה כביש לבד", שקריטי שהילד יידע אותם כדי לא למצוא את עצמו קורבן אונס או מרוח על הכביש, לדעת על השואה בגיל קטן לא יעזור לילד בחיים. הילד הוא ילד דיי קטן, ואם איזשהו צבא עוין יחליט לכבוש את ישראל ויצליח בכך (כן, זה תרחיש אפשרי. לא, צה"ל הוא לא הצבא הכי מדהים ביקום, הוא יכול להפסיד) במטרה לחסל כל נפש חיה פה, העובדה שהילד יכיר את "רוץ, ילד, רוץ" או כל סיפור שואה אחר לא ממש יועיל לו במניעת הקטסטרופה הקרבה.

אז למה לא לתת לילד לחיות בלי לדעת שהקימו מפעלים שהמוצר העיקרי שלהם הוא מוות? הרי זה לא שאנחנו אף פעם לא נספר להם שהייתה שואה, פשוט ניתן להם לחיות כמה שנים בלי לפמפם להם את זה למוח. מי יודע, אולי העובדה שלא ילמדו אותם כל הזמן שכולם מנסים לרצוח אותם רק כי חתכו להם חתיכה מהאיבר הכי רגיש שיש, יביא לכך שהם ישנאו קצת פחות? וגם אם לא, את ההזדמנות להחדיר להם לראש שהם חייבים להיות חלק מחברה פוסט-טראומטית תהיה לכם לאורך מרבית שנות חייהם, ובסוף גם תוכלו לספר להם שהם חייבים להתגייס לצבא כי רק צה"ל יכול למנוע את השואה הבאה (הוא יכול, אבל רק את השואה של היהודים, משואות אחרות קצת פחות אכפת למי ששולח אותו לקרב) - אז בינתיים תנו להם קצת ליהנות מאיזו תמימות של ילד בגיל הגן, כי הם ילדים בגיל הגן.

אבל כבוד השר פירון, אם כבר בלימודי שואה עסקינן, אז מה עם קצת לימודים על שואת העם הארמני? מה עם התייחסות לרצח העם בדרפור? לצאת נגד מכחישי שואה זה מאוד חשוב, אבל היו עוד כמה ג'נוסיידים ברחבי העולם, והגיע הזמן שיוצאי מערכת החינוך יידעו על זה. אני יודע שאי-אפשר לשאול על זה למה האמריקאים לא הפציצו וכל מיני דברים כאלה שיעזרו לנו להסיק מסקנות שנוגעות לנו בלבד, אבל תחשוב על זה.