נתחיל בהודעה קטנה: תודה לכל התשעה האנשים שהצביעו בשבילי בישראוסקר. זונות.

ונמשיך במהדורת החירום שלנו, הפעם מבוססת על סיטואציות מבית הספר:

היום הראשון התחיל בכך שגילינו שראש ממשלתנו המקריח, אהוד אולמרט, בא לאיזה טקס בבית הספר שלנו. כל הבית ספר היה מאובטח כמו עשרה בתי קולנוע ומאה קניונים. נראה אתכם מביאים כזאת אבטחה שהוא לא פה, צבועים.

אח"כ התברר לנו שאנחנו לא נוכל לראות אותו כי אנחנו מהווים איום בטחוני. תמותו! גם הרחקתם את ההסעה שלנו מהתחנה שלה עם כל האבטחה העלובה שלכם וגם אתם חושבים שאנחנו מחבלים? אז נוציא את כל התלמידים החדשים עם הכאפייה, השפם והרימון יד שעלו מלבנון, ותסתמו את הפה.

ואז התחלנו בטקס, בוא נאלצנו לשמוע חפרנות מפה ועד באר-שבע, ובסוף שרנו את התקווה. זה היה כל כך מרגש, כי כולם שרו כמו קול אחד. אני רציני, כולם שרו כל כך חלש שזה נשמע כמו קול אחד.

ואז נכנסנו לכיתות והמורה שלי הייתה חייבת להיות מצויידת בחוסר טקט שמתעלה מעל למטר שלושים שלה ולשאול "מה קרה לכם בחופש?" אני הייתי בסדר, ראיתי הרבה חלקים מהארץ (כשברחתי ממקום למקום), לימדתי את המארחים דברים חשובים (את משמעות המושג "פראייר"), ועיצבתי מחדש יחד עם משפחתי את החדר ביטחון.

ואז נתנו לנו את מערכת השעות שלנו, ומסתבר שלתלמידי תיאטרון ואומנות יש הרבה שעות מהמקצוע הזה ביחד כל יום. נגיד שלושה ימים שבהם זה מתחלק לארבע שעות בכל פעם. זאת פשוט זנות! המנהלים אומרים "אבל תיאטרון ואומנות זה מקצוע מהנה! אנחנו לא יכולים לתת להם ליהנות מזה! אנחנו מוסדות סאדיסטי ופשיסטי, למען השם!" אז נתנו לנו לסבול מעודף שעות ממקצוע מהנה.

ואז נסענו הביתה באוטובוס אחד מסכן שהבית ספר הקמצן שלנו סידר ל-70 תלמידים. זונות כבר אמרתי?