והרי הפוסט האחרון במתכונת מהדורת החירום הבית-ספרית:

התחלנו את היום, לא, לא בלהשתעמם למוות, בלחכות להסעה. בינתיים עברה לידינו משאית הזבל (שעובדיה עצלנים מדי מכדי לקום בחמש בבוקר כמקובל) שאספה את הזבל מהפחים, וראינו איך לעובדים שם יש בחילה. נינט, עזבי את הלתקוע אצבע בגרון, מצאתי לך פתרון שיפטור אותך מהאצבע, ואותנו ממך. לכי לעבוד במזבלה!

וכשהגענו לבית-הספר, אותו מוסד סאדיסטי ופשיסטי ואנקידסטי (מפלה ילדים לרעה), התחלנו את היום בשיעור תנ"ך. מה אני יכול לומר לכם? עם מורה כזה אפילו התנ"ך משתעמם מעצמו.

ואז היה לנו שיעור ספורט, ואז ראינו שהמורה שלנו הקדים בחצי שעה. אה, רגע. מה?! למה לא הקדים? אה, הוא הגיע לשם שינוי בתחילת השיעור?! הבנתי.

ואז היה לנו שיעור מתימטיקה. נינט, עזבי את המזבלה, לכי ללמוד בית ספר.

יום טוב.