זוכרים את סיפורי התנ"ך בציניות שלי?

סביר להניח שלא, כי אחרי פעם אחת בלבד שוכחים דיי מהר.

אז על מנת לרענן את זכרונכם ההרוס מרוב שימוש במחשב, הרי לכם סיפורם של קין והבל:

לאחר שאדם וחווה גורשו מגן-עדן, ההורמונים שלהם התחילו לעבוד חזק.

איש מהם לא חיכה וכעבור עשר דקות בדיוק (לאדם היו בעיות גמירה) חווה הייתה בהיריון (לוקח זמן לגלות את זה, אבל זה קורא מהר).

לאחר כמה שנים נולדו להם שני בנים חמודים: קין, שנולד עם שיער שחור, בלורית ענקית ושפם מוזר ושמילותיו הראשונות היו "אני בלונדיני"; והבל, חמוד, קטן, שאי היה אפשר שלא לאהוב.

גדלו שני הילדים, האדולף הקטן נעשה לחקלאי המגדל פירות וירקות, והחמוד נעשה לרועה צאן.

בגלל שאף אחד לא אוהב שפמים מגוחכים, ובגלל שלדעתם של הוריו ציוריו היו מגוחכים, קין היה מנודה במשפחתו, שהעדיפה את הבל.

קין החזיק את עצמו חזק מאוד על מנת לא להרביץ להבל, והוא הצליח שלא לעשות את זה.

עד ליום הגורלי: אדם וחווה לקחו את שני ילדיהם, המוצלח יותר והמוצלח פחות עם השפם, והסבירו:

"מחר עליכם להקריב קורבן לאלוהים," אמר אדם, "כלומר לקחת מטיב יבולכם וצאנכם, ולשים על המזבח."

"טוב אבא," אמרו שני הבנים.

כמובן שקין, אויש יהודי שטוב שכמותו, לא התכוון לוותר על פירותיו הטובים ביותר. מצד שני, להסתבך עם אלוהים זה לא בדיוק שישו ושמחו, וייתכן שאם הוא לא יהיה מספק עד כדי כך, ימנע ממנו אלוהים גם את מצוות פרו ורבו.

מה עשה? חשב, חשב וחשב, ולבסוף החליט לתת לאלוהים פירות טובים, אך כאלו שירקיבו בקרוב ושגם כך אין לו טעם להחזיקם.

ביום למחרת באו קין והבל עם קורבנותיהם: קין עם כמה פירות שהולכים להרקיב בכל רגע, והבל עם שתי כבשים שכבר נשחטו.

"יופידידו," אמר אדם, שלמרות שהוא אכל מפרי עץ הדעת, מעצם היותו גבר, נתן לו הפרי המזופת בעיקר טסטוסטרון פעיל. "הבל, בני המוצלח במיוחד, אתה תקריב ראשון."

"אבל אני הבכור," התעצבן קין.

"אבל יש לך שפם מטומטם וציורים מטומטמים אפילו יותר," אמר אדם. "הבל, תקריב בבקשה."

הבל ניגש למזבח המאולתר שהכין אביו מחתיכות פלסטיק שהגיעו מן העתיד, ושם את שתי כבשותיו, שאפילו לא עברו גז, על המזבח.

"עכשיו תתרחק," אמר אדם. התרחק הבל וכעבור רגע ברק גדול פגע בכבשים ואלו נשרפו עד היסוד.

"יפה מאוד, בן מוצלח שלי," אמר אדם. "ועכשיו אתה, משופם קטן, איך קוראים לך אתה?"

"קין?" שאל קין המרוגז.

"בדיוק," אמר אדם, "תורך עכשיו."

קין ניגש למזבח המאולתר ושם עליו את פירותיו המלאים עסיס, והתרחק ממנו. כעבור רגע ברק גדול פגע בפירות, אך אלו רק השחירו מעט, וזה הכל.

"טוב," אמר אדם, "נראה שאלוהים לא מרוצה ממך. בזה יש לנו דעות משותפות." והלך משם.

אם לאנשים אז היה ידע, היה מבין קין שזה לא בגלל שאלוהים לא אהב את מתנתו של קין, אלא מפני שצמר הוא חומר דליק, ואפילו אם היה מדובר בכבש בעל בעיות עיכול, היה נשרף הכבש ללא בעיות כלשהן. לעומת זאת פירות בשלים למדיי מלאים בעסיס, כלומר מים, וזה אומר שתצטרך להשקיע עד מאוד בשביל להצליח לשרוף אותם במכת ברק מסכנה. אבל הם לא ידעו את זה, כי הם היו חסרי ידע, והדבר גרם לקין להתעצבן מאוד.

"אני לא מסכים עם אבא," אמר הבל.

"אתה מת," אמר קין.

"אל תרביץ לי חזק, בבקשה," אמר הבל.

"בסדר," אמר קין, "זה יהיה מהיר ובלי כאבים." והוא לקח אבן גדולה, זרק על ראשו של הבל, וזה מת במקום, מה שלא היה קורה לקין כי הבלורית הענקית שלו הייתה מרככת את המכה.

"מה עשית?!" שאלה חווה שיצאה מהבית, "הרגת את הבן היותר מוצלח ממך שלי?! ילד רע!" וחזרה לביתה לנקות את הבית, כי אז השובניזם היה מפותח ביותר.

"קין, מה עשית?!" שאל אלוהים בקולו הגדול והמתנשא.

"מה אתה רוצה?!" שאל קין, "הוא התחיל! ואתה לא אהבת את המתנה שלי!"

"אולי בפעם הבאה תתן לי משהו פחות דליק בתור קורבן, אה?" שאל אלוהים, "כמו כוס מים. אני אוהב פירות בשלים למדיי, אבל לפחות תכסה אותם בקש או משהו!"

"שיהיה," אמר קין.

"טוב," אמר אלוהים, "על הרצח הזה, מהיום, אתה תנדוד כל חייך, לעולם לא תשכון קבע, בלה בלה בלה, הרי אתה מגורש."

"כמו מה אני נראה לך?" שאל קין, "יהודי בגולה, שאתה מצווה עליי לנדוד?"

"ותהיה לך אישה פולניה," אמר אלוהים וצחק בקול גדול.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!" צעק קין, ובזמן שאלוהים סימן אותו באמצעות תג אוזן של פרות, קין הלך בצער לאשתו הפולניה שתמרר את חייו יותר מכל חוסר התייחסות מצד משפחתו.

הסוף.