והנה עוד פרק של סיפורי התנ"ך בציניות. הפעם על תיבת נוח:

לפני המבול המצב בעולם היה כמו היום: האנשים היו גועליים, כולם רצו להשמיד את כולם, הפוליטיקאים עשקו את כולם ו... סליחה, עוד לא היו אז פוליטיקאים כי הייתה אנרכיה, אבל היו שם פוליטיקאים לעתיד ו... טוב, הבנתם את הרעיון, לא?

אבל היה צדיק אחד, ושמו נוח.

אבל ה' לא שם זין (עוד לא בטוח שיש לו) על נוח והחליט שהוא נפטר מהאנושות כולה. למה? כי האנושות היא מפגע סביבתי בכל מובן המילה. כן, גם הצמחוניים, תתפלאו, גם אתם מהווים מפגע סביבתי. הגרין פיס יוצרים מפגע אנושי בפעולות הקיצוניות שלהם בשביל למנוע מפגע סביבתי. בקיצור האנושות היא מפגע. כן, גם אתם הצמחוניים. אתם מפגע לחסה.

בקיצור, הקב"ה החליט שהוא נפטר מאיתנו והוא יתחיל את האנושות מחדש, רק הפעם בלי איזה עץ דעת מטומטם שיהרוס בסוף הכל.

"בא לי להשמיד את העולם," אמר הקב"ה.

"אבל אתה יצרת אותו, יש לך אחריות עליו," אמר לו המלאך גבריאל.

"זה יהיה מאוד לא אחראי מצדי לתת לו להמשיך ככה," אמר הקב"ה.

"צודק," אמר גבריאל, "אבל תראה, יש את נוח, הוא צדיק. וחוץ מזה בעלי החיים לא עשו כלום, נכון?"

"כן, זה נכון," אמר הקב"ה, "אז הלכה התוכנית של לזרוק אותו לפח, הא? טוב, אז אני רק אטביע את כולם ותגיד לנוח שיבנה תיבה גדולה בשבילו, בשביל המשפחה שלו ובשביל כל החיות היבשתיות."

"בשביל מה קנית אינטרקום חדש אם אתה עדיין נותן לי שליחויות?" שאל גבריאל ועזב את חדר הישיבות של הקב"ה.

בינתיים נוח הלך לו בכיף שלו בשוק, קנה כמה תפוחים, הפסיק כמה תגרות, הכל, העיקר לעכב את החזרה לאשתו.

"נוח," נשמע קולו של הקב"ה.

"יש לי קולות במוח?" שאל נוח.

"לא דביל," אמר הקב"ה, "זה אני, אלוהים."

"תוכיח," אמר נוח.

"בסדר," אמר הקב"ה, "מה אתה רוצה שאני אעשה?"

"תעלה את הבית של השכן שלי באש," אמר נוח, "הוא כל יום עושה מסיבות רועשות אל תוך הלילה."

"בסדר," אמר הקב"ה והבית בהמשך הרחוב עלה באש.

"זה היה הבית הלא נכון," אמר נוח, "אבל אני מאמין לך. אז מה אתה רוצה?"

"תקשיב לי, נוח," אמר הקב"ה, "בקרוב אני מתכוון להציף את כל העולם עם איזה מבול גדול שאני אצור בכוחותיי הקסומים שיימשך ארבעים יום וארבעים לילה..."

"בקיצור אתה מתכוון להתאפק הרבה ואז להשתין על כל העולם בקשת למשך זמן ארוך," אמר נוח.

"כן," אמר הקב"ה. "בקיצור אני רוצה שתבנה תיבה, יענו ספינה גדולה, בשבילך, בשביל אשתך, בשביל הילדים ובשביל הנשים שלהן. אה, וגם שתעלה מכל חיות היבשה והאוויר זכר ונקבה מכל סוג וסוג."

"אין בעיה," אמר נוח, "אבל חובה לתת לאשתי ולילדים לעלות? אשתי היא שטן מיניאטורי והילדים שלי סתם קוטרים. אני מוכן אבל להעלות את הנשים שלהם, הן כוסיות משהו משהו."

"הרצחת וגם ירשת?!" שאל הקב"ה הקול גדול.

"מה? לא הבנתי," אמר נוח.

"סליחה, זה יקרה רק עוד הרבה שנים," אמר הקב"ה. "בקיצור, אתה תעלה גם את המשפחה שלך או שאני אהרוג אותך!"

"זה יהיה נחמד מצדך לאור העובדה שאתה גואל אותי מאשתי," אמר נוח.

"אז אתם תשרדו את המבול ותחיה איתה עוד מאה שנה!" אמר הקב"ה.

"יש לך תוכניות מוכנות?" שאל נוח.

נוח שקד יום ולילה על בניית התיבה הענקית ביחד עם משפחתו. הרבה אנשים באו וצחקו עליו בגלל שהוא בונה אונייה באמצע היבשה ועשו כאילו הם מתים, אבל הוא לא הגיב. הם היו בטוחים שזה לא מזיז לו, אבל בעצם זה בגלל שאם אישה כמו שלו הוא היה מת להתחלף איתם בגורל.

יום המבול הגיע. נוח העלה את כל חיות היבשה - זכר ונקבה. ואז המבול התחיל: הקב"ה סוף סוף יכל להפסיק להתאפק והתחיל להשתין על העולם בקשת, כל האנשים מתו בגלל הנוזל החם והמגעיל הזה, ולמעשה זה היה כל כך מסריח שאפילו בתיבה היו חיות ששקלו להתאבד.

ככה ארבעים יום וארבעים לילה הקב"ה השתין, עד שנגמר לו, ואז הוא הפסיק. נוח פשוט רצה לעוף מהחור המצחין הזה ולכן הוא ביקש מאחת מהציפורים שיעופו ויבדקו מה המצב בשטח. הראשון שקפץ על ההזדמנות היה העורב.

העורב יצא מהתיבה בטיסה ועל מנת להפגין את כישורי הטיסה המרהיבים שלו הוא נגע עם הכנף שלו במים. אך למעשה זה היה השתן של הקב"ה, ובגלל הסירחון העורב פשוט התעלף ונפל לתוך הגועל נפש (לא לדאוג, הוא נשאר בחיים כשהגועל ירד).

לנוח לא היה כוח לחכות והוא שלח את היונה. היונה הייתה צנועה יותר ופשוט חיפשה מקום שאפשר לעמוד עליו. בפעם הראשונה היא חזרה. אחרי יום היא נשלחה שוב והפעם חזרה עם ענף של עץ זית (או שזה עלה וסתם בכל המקומות מציירים ענף?).

"מה אני אמור לעשות עם זה?!" שאל נוח, "אשתי רוצה לעשות איתי סקס לעיתים יותר תכופות."

"זה אומר שיש איפה לעמוד," אמרה היונה.

"אז תעופי עוד פעם ותבדקי מה קורה," אמר נוח.

בפעם השלישית היונה לא שבה וכך נוח הבין שהוא יכול לצאת משם. הוא פתח את דלתות התיבה שנחתה על הר אררט (אידיוט רואה רחוק טוב. אל תשאלו אותי מה הקשר). כל החיות יצאו בשמחה והתחילו להשתין בעצמם על האדמה המצחינה, ואז נוח ראה קשת בשמיים, כסימן לקשת שבה הקב"ה השתין עלינו.

וכך נוח הלך לחיות בסבל עם אשתו.