לא רק בלונדון הייתי באותם שבועיים נהדרים של חופש ואסקפיזם בחו"ל, אלא גם בהמבורג שבגרמניה, ואי לכך הרי הטיפים שלי בהתאם:

• אם אתם מתכננים להעביר יותר מיומיים בכל עיר, תוותרו על המבורג. אני הייתי שם שבוע ואם לא הייתי מבקר חבר שגר שם כנראה שהייתי דופק לעצמי את הראש בקיר על זה שחשבתי לנסוע להמבורג במקום לברלין או למינכן. אפילו הפקיד בביקורת הדרכונים נראה מופתע שישראלי נחת בהמבורג.
• לתשומת לבם של הרגישים: בגרמניה יש כל מיני דברים שעלולים להתפרש כזלזול או חוסר אכפתיות מהשואה. דוגמאות? חנות ששמה הוא "Six Million Glasses" או ציור של ילד שלבוש כמו הילד המפורסם מהגטו עם הכיתוב "בתיאבון". למיטב הבנתי זה לא נובע מרוע אלא פשוט מזה שהם לא מאכילים את הילדים שלהם בשואה, אבל אין ספק שהרגישים שבינינו יתעצבנו ושחובבי ההומור השחור ייהנו מכל רגע.
• נא לא להתבלבל: העובדה שאין בכניסה לרציפים בתחנות הרכבת (הא! רכבת! גרמניה! מצחיק!) מחסום כלשהו שידרוש את הכרטיס שלכם כדי שתוכלו להיכנס אין פירושו שאתם לא צריכים כרטיס, אלא שמשום מה מכל העמים דווקא הגרמנים הם אלו שהחליטו לתת בכם אמון (וזה מעלה אצלי סימני שאלה, לא כי יש לי משהו נגד אמון בגרמנים דווקא, אלא כי אני לא נותן אמון במין האנושי כולו), ואם כרטיסן יתפוס אתכם אז זה קנס של 40 יורו.
• כמו כן, שימו לב שבניגוד לרוב העולם בו הבינו את משמעותו של מוכר הכרטיסים האנושי למי שבא בפעם הראשונה לרכבת, הגרמנים כנראה לא מאמינים יותר ביכולת האנושית הגרמנית לספק שירות ברכבת, מה שאומר למעשה שאם אתם לא יודעים גרמנית אתם בבעיה, כי זו השפה היחידה בה פועלות מכונות הכרטיסים.
• אני לא יודע איך הם הצליחו לעשות את זה, אבל הגרמנים הצליחו לשלב בין הרעיון של אוכל טעים לרעיון של אוכל לא יקר. כמובן, עד שמגיעים לשדות התעופה, ואז יתקעו אתכם במחיר.
• אפרופו שדות תעופה, לתשומת לבכם: יבקשו מכם להוריד את הנעליים בבידוק הבטחוני. אני רוצה להדגיש שלא מבקשים את זה רק מיהודים (הסליחה עם קוראיי ערבים, בהנחה שיש כאלה. בכל זאת, סמולן), ושאתם תקבלו את הנעליים בחזרה.
• וזהו, בערך, כי הייתי בהמבורג, שכאמור לא מותאמת לתיירים, ככה שאין לי עוד הרבה מה להוסיף.

טוב, אז באיחור ניכר אבל כמו שהבטחתי, הרי טיפים לכל מי שהולך להעביר את החופשה שלו בממלכה המאוחדת. סתם, זה לא באמת תופס לכולה, כי הייתי רק בלונדון, אבל עדיין יש פה כמה טיפים שיכולים להיות שימושיים.

• נתחיל בדבר הכי אבל הכי חשוב: תביאו אוכל מהבית. כן, גם אם תכננתם טיול מדהים של שלושה שבועות בהם תחרשו את המקום מצפון לדרום וממזרח למערב וזה יצריך עוד מזוודה - את האוכל תביאו מהבית. כי אם לא, זה אומר לשלם הרבה בשביל אוכל נורמלי או לחלופין לשלם מחיר קצת יותר סביר (קצת, כן? בכל זאת בריטניה) על אוכל שיגרום לכם להצטער שיש לכם חוש טעם. אה, וגם יש מקום שמוכר את המנה - ואני לא צוחק - צ'יפס בפיתה. לא רק שהם פספסו את הרעיון, הם גם רוצים ארבעה ליש"ט על הדבר הזה (לא קניתי, אני לא כזה טמבל).
• מה שכן, קנו בירה, כי לא רק שהיא טובה, אתם תצטרכו קצת אלכוהול כדי להתעלם מאיך שחשבון הבנק שלכם עומד להיראות כשתחזרו הביתה.
• חדשות טובות לכל הקמצנים: בלונדון יש כמות יפה מאוד של מוזיאונים שהכניסה אליהם היא חופשית. תיהנו מזה, כי השאר יקר כמו הגלידה של נתניהו.
• חדשות רעות לכל הקמצנים שאוהבים תיאטרון: כרטיס יעלה לכם הרבה. מאוד. כן, גם אם תצליחו לשים את היד על כרטיס יחסית מוזל (למעט כמה הצגות בהן יש הגרלות לכרטיסים מוזלים ממש). אבל זה מגיע לכם, כי אתם קמצנים.
• כן, יש בלונדון מוסלמים. לא, זה לא ישר אומר שהם תומכים בדאע"ש.
• אם יש לכם בעיות נפשיות אולי עדיף שלא תגיעו. פשוט היעילות של התחבורה הציבורית שם לעומת החוסר בה בישראל (של היעילות ושל התחבורה הציבורית) עלולה להכניס אתכם לשוק שעלול לפגוע בכם.
• סייג: הרכבת משדה התעופה בלוטון למרכז העיר תגרום לכם לרצות להתאבד.
• עוד דבר שעלול להפתיע אתכם: יש שם אנשים שממש יודעים לתת שירות.
• סייג: אם רציתם להגיע לאתר שהוקם לזכר השריפה הגדולה של 1666 (The Monument) אבל שכחתם את השם, אל תשאלו את פקיד הקבלה במלון על "האתר שהוקם לזכר השריפה הגדולה של 1666", כי אז מה שיקרה זה שתמצאו את עצמכם עם הדפסה של הערך הוויקיפדי על השריפה, בו אגב לא הצלחתי למצוא את שם האתר.
• במונומנט, אגב, יש 311 מדרגות. לאובדניים שבכם זו לא חוויה מומלצת במיוחד, כי המרפסת שבראש המגדל מאובטחת ברשת ברזל שלא רק שמונעת לצלם כמו שצריך, היא גם תמנע מכם לקפוץ ותהרוס לכם את שארית היום.
• תירשמו ל-free tour: מעבר לזה שאתם משלמים למדריך כראות עיניכם ושזה מעניין, יש כאלו שייתנו לכם טיפים איך להשיג נקודת תצפית טובה על לונדון מבלי להוציא 11 ליש"ט על London's Eye.

טיסה נעימה.

תרשו לי לחרוג ממנהגי לדבר על פוליטיקה כדי לחזור להרגל ישן ולדבר על הצבא, וכמו כן להמליץ על סרט טוב.

הסרט "אפס ביחסי אנוש" שכתבה וביימה טליה לביא מספר על מה שקורה במשרד השלישות במחנה שיזפון. החיילת זוהר (דאנה איבגי) מודעת לזה שתפקידה על גבול המיותר, והיא מעבירה את זמנה בהעברת זמן ובהתנגחות עם המערכת; דפי (נלי תגר) היא חיילת שקשה לה עם שיזפון וחולמת על מעבר לקרייה, ועד אז היא מתפקדת כמש"קית גריסה; הקצינה רמה (שני קליין) היא המפקדת של המשרד, והיא לוקחת את התפקיד שלה באופן קשה (כמו כל קצין בצה"ל). משם, הכל הולך כפי שהוא הולך בצבא המוסרי בעולם: עקום. ממש.

בהתחלה, כשראיתי את הטריילר, הייתי בטוח שמדובר בגרסא קולנועית לסדרת הטלוויזיה "פרופיל 64", סדרה שמספרת על קצין קרבי שהודח מהיחידה שלו והולך לפקד על קורס מודיעין לבעלי פרופיל נמוך במיוחד, כשהקומיות נובעת מהפער שבין מה שהקצין מכיר מהשטח לבין מה שקורה אצל אנשים שהפרופיל שלהם נמוך מ-72. הסדרה אמנם הראתה מצב אבסורדי, אבל הראתה דיי במדויק מה מתרחש אצל 70 אחוזים מחיילי צה"ל (זה לפחות המספרים שמספרים לנו עליהם בטירונות). אבל מסתבר ש"אפס ביחסי אנוש" עושה הרבה יותר מזה - הוא לא עושה שום דבר מיוחד.

מה פירוש? כל מה שהסרט הזה עושה זה לקחת את מה שקורה בצה"ל ולחבר לו סיפור מסגרת: כל אחד הכיר את החייל או החיילת שהיו מוכנים להגיד לקצינים את האמת בפרצוף ולחטוף על הראש בגלל זה; כל אחד מכיר את החיילים ששנאו שנאת נפש את הבסיס שלהם ואת על הדרכים בהם הם ניסו לצאת משם ואם אפשר גם מצה"ל; אבל יותר מכל - כל אחד הכיר את הקצינים שהיו נשמעים כמו ערימת קלישאות שהם למדו בבה"ד 1, עם השפה הקלוקלת ("כימים וכלילות" - הברקה), אחוות היחידה הלא קשורה, ובקיצור, קצינים יקרים, אתם מכת מדינה. וכמובן, לא נשכח שתמיד מי שנמצא אשם בסוף זה הש"ג.

וזה מצחיק, כי זה כל כך מוכר. כל אחד מזהה שם את עצמו, וצה"ל מוצג בשיא טמטומו וחוסר יכולתו לתפקד, כשהשלישות היא רק דוגמא מייצגת, על שלל החיילים המיותרים שהיה אפשר לשלוח לעשות תואר ו/או לעבוד, וככה לחסוך לכולם כסף ועוגמת נפש. את כל זה הסרט עושה בסרט שכולל כמעט ורק נשים, על מדים, אבל מצליח להימנע מסקסיזם. אבל הסרט עושה יותר מרק להצחיק: הוא עושה סאטירה אמיתית, כזו שצוחקים ממנה, אבל גם חוטפים ממנה אגרוף חזק בבטן. כי זה מצחיק, אבל אז נזכרים שכולנו הכרנו את החיילים האלו שסבלו ממצוקה נפשית, שלא באמת רצו להיות חיילים, ושכולם פשוט התעלמו מהמצוקה שלהם, ולא רק הקצינים אלא גם חלק מחבריהם ליחידה שראו בהם "מפונקים" ו"בכיינים".

מדובר בסרט שבאמת, למעט כמה סצנות שבכל זאת הולכות לכדי אבסורד (והן לא רבות), מציג פשוט בצורה מדויקת את מה שקורה בצבא, את כל מה שרע בצבא, ומוסיף קצת פאנצ'ים כדי שלקהל יהיה קצת יותר קל לעכל את מה שעולה מולו. איני יודע אם זו הייתה הכוונה של יוצרת הסרט טליה לביא, אבל בהתחשב בעובדה שהיא כבר עשתה סרט קצר על נושא של התאבדויות בצבא, לא אתפלא אם אכן לכך כיוונה. אבל גם אם היא התכוונה למשהו אחר, זה מה שיצא. בשורה התחתונה, המלצתי היא להראות את הסרט הזה לכל קצין שאחראי על יותר משלושה חיילים, ולאחר מכן להגיד לו "זה מה שקורה גם אצלכם בבסיס, וזה קורה בין השאר גם בגללכם, אז תתחילו לטפל בזה". אבל גם אתם יכולים לראות אותו, לא יזיקו לכם שעתיים של כיף.