בשבועות האחרונים אחמדניג'אד מרגיש קצת מקופח, כי ילד כאפות מעצבן שנראה כמו ההוא מגאנגנאם סטייל גונב לו את ההצגה בתור הפסיכופת שכל העולם צריך לדאוג שלא יעשה משהו טיפשי.

למי שלא יודע, קים ג'ונג-און, הדיקטטור של קוריאה הצפונית, החליט שהוא צריך לאיים על כל המזרח הרחוק וגם קצת על ארה"ב עם טילים בליסטיים ושואות גרעיניות בפוטנציה. כל העולם עבר לנסות להוריד את הטמבל הזה מהעץ שעליו הוא טיפס וחוץ מצוות קטן ומסכן לאף אחד לא אכפת כל כך מאיראן.

ובמה מתעסקת המדיה החברתית (מה שנקרא "ממיסטים")? בזה שקים הוא ילד שמן.

לכאורה יש טעם להתעסק עם המראה החיצוני של הדיקטטור: הרבה דיקטטורים עשו בעיות לעולם בגלל בעיות של ביטחון עצמי. מוסוליני היה נמוך אז הוא החליט שהוא שולח את המדינה שלו למשימת התאבדות; סטלין גם היה נמוך והוא פשוט חיסל את בני עמו; לאסד יש רגשי נחיתות לעומת אביו אז הוא לא משאיר אזרחים חיים בתחומי המדינה; היטלר היה מכוער עם שפם אידיוטי ואמן כושל והוא הרס את העולם. לפיכך, דיי הגיוני להתעסק בזה שקים הוא ילד שמן, כי זה בטח גורם לו לבעיות של ביטחון עצמי והוא מחליט להתנהג כמו מטורף, ואם תוסיפו לזה את העובדה שגם לו יש רגשי נחיתות לעומת אבא שלו (מה הקטע שלכם עם רגשי נחיתות לעומת האבא? אתם חושבים שהוא לא יהיה מרוצה אם תביאו למותם של המון אנשים?!) זה בכלל מתכון לאסון. (יש לציין שלא כל אדם שיש לו בעיות של ביטחון עצמי יהפוך בהכרח לדיקטטור רצחני. יכול להיות שתגיעו להייטק, לכתיבה, לאקדמיה, לייעוץ משפטי, תפתחו עסק או שתגורו ברחוב. כל האפשרויות פתוחות בפניכם)

אבל זו גישה שגויה משני טעמים:

הראשון הוא שלהיות שמן עדיין לא הופך אותך לפסיכופת שיפוצץ את העולם רק כי הוא קצת רעב. בואו נודה, זו דרך מעולה לצחוק על שמנים במסווה של "אנחנו רק צוחקים על פסיכופת בן 30 שנראה כמו ילד בן 12 שהוא במקרה גם שמן". אמנם השמנה היא רעה כי היא מסכנת את האדם השמן, אבל זו עדיין לא סיבה לצחוק עליהם. זה אמנם קביל בסוגיית חופש הביטוי, אבל בואו נודה שזה לא ממש יפה, וגם מקבע מודל מאוד מסוים ליופי ואסתטיקה. אפשר לצחוק על פוליטיקאי שהוא אהבל, כי עניין האהבלות שלו משפיע על כולנו; אפשר לצחוק על פוליטיקאי שהוא עשה את זה עם קטינה בשירותים של מועדון, כי זה לא ממש חוקי; לצחוק על פוליטיקאי בגלל המראה שלו זה לא ממש עוזר להילחם בסטריאוטיפים.

אבל בואו נגיד שאחרי הרבה מאוד מאמצים תצליחו לשכנע אותי שאין בעיה בלצחוק על הדיקטטור הבעייתי בשל בעיית המשקל שלו (סביר להניח שזה לא יקרה, אבל נגיד). האם זה באמת חכם לקחת מישהו בעל בעיות של ביטחון עצמי, בין השאר בגלל בעיית המשקל שלו, שיש לו גישה לארסנל נשק גרעיני, טילים בליסטיים וכפתור אדום - ולצחוק עליו שהוא שמן? אתם הרי לא תיכנסו אליו ללשכה, תצביעו עליו, תצחקו שהוא שמן ושהוא בחיים לא יגיע לרמה של אבא שלו (לא שזה כל כך הרבה לשאוף אליו, אבל עדיין), נכון? הרי באותו רגע הוא יכניס את כל לגיון השומרים שלו, וכל שומר בתורו יתקע בכם כדור.

אז בחייאת רבאכ, תעזבו את המסכן. הילד קיבל מלא צעצועים והוא עדיין לא מבין שצעצועים רבים מביאים איתם אחריות רבה או איזה בולשיט בסגנון הזה. במקום לצחוק עליו שהוא שמן, תכינו לו איזה סנדוויץ'.

ערב נפלא לכם.

כאחד שעוסק הרבה בכתיבת וקריאת מאמרים במרשתת, לא יכולתי שלא לשים לב שפוליטיקאים, ותיקים ומתחילים, מנסים להשתמש במדיום החדש הזה. נתניהו, לפיד, לבני ויחימוביץ', למשל, מטפחים בקפידה את דף הפייסבוק שלהם. אראל מרגלית ודן חלוץ, לעומתם, משתמשים בבמות כמו MySay, וכותבים מאמרים וכאילו מתקשרים עם הקהל.

רבים מהפוליטיקאים נוקטים בדפוסים דומים, ולכן החלטתי, בהשראתם, לכתוב את המדריך לפוליטיקאי שרוצה להיכנס לבריכה העכורה הזאת שנקראת "האינטרנט". בבקשה:

• מאוד חשוב להקפיד לדבר על עצמך: "אני עשיתי. אני אמרתי. אני הצעתי. אני תמכתי. אני התנגדתי". אל לך לתת לעובדה שאנשים גם רוצים תוכן להפריע לך. הפיאור העצמי, שיידעו שזה שהשמש זורחת זה הודות לך, זה מה שחשוב.
• התנגדת לדבר מסוים? טוב מאוד. בשום אופן אסור להציב לכך אלטרנטיבה. פשוט לדבר נגד. נגד ונגד ונגד. לדבר בעד משהו? בשביל מה? במקרים האלו אפשר פשוט לשתוק ולתת לדברים לעבור בעצמם.
• ממש אין צורך לענות למגיבים. גם אין צורך לתת לצוות של שכירים או מתנדבים לענות בשמך. התעלמות, זה מה שעושה את זה לאנשים. צריך לתת להם את התחושה שהם מדברים לקיר (אם יש לך דף פייסבוק זה באמת המצב), והם יבואו על סיפוקם.
• אם כתבת מאמר, מעבר לשרבובך העצמי לכל משפט, חשוב גם לתת לקורא תחושה שהוא בזבז רבע שעה מהחיים שלו ולשאול את עצמו "מה זה היה?". הם תמיד יחזרו לעוד עם הגישה הזאת.
• כל תמונה שהלשכה שלך לא הצליחה למכור לעיתונות, אפשר לפרסם אצלך. גם אם זה העוזר שלך צילם עם טלפון נייד עם מצלמה גרועה למדיי וגם אם רואים שם את דמותך המצודדת הולכת לשירותים עם שובל של נייר טואלט נשרך מאחוריה.
• הכי חשוב: האינטרנט הוא בשבילך, לא בשביל הבוחרים.

כי קשר עם הבוחר? מי צריך את זה?

שבת שלום.

נ.ב. מי שעושה לכל הדברים האלו יופי של סאטירה זה עמוד  "ביבי מאוייר", בו מתפרסמים קומיקסים על פי הסטטוסים של ראש הממשלה.

ביום רביעי הקרוב יחגוג הבלוג הנידח הזה חצי עשור להקמתו (ולמתקשים שהגיעו הנה - חמש שנים).

לצערי לא אהיה פה ביום ההולדת הזה או בימים הקרובים לו, ולכן החלטתי לציין את המאורע חסר החשיבות הזה היום.

אז מה ניתן לומר על בלוג שפועל (כמעט) חמש שנים? סיקרתי שתי מערכות בחירות, אולימפיאדות, מונדיאל, מלחמות ומבצעים, חוויות בשנת השירות, חיים צבאיים ומשטרתיים, מהומות והפגנות, סיבוכים בירוקרטיים ומוחיים.

וכל זה בשביל לקבל קצת יותר מ-32,000 כניסות - דהיינות טיפה יותר מ-6,400 כניסות בשנה, דהיינות פחות מ-18 כניסות ביום. אבל מי סופר רייטינג בבלוג שכל מה שכותבו רוצה זה לכתוב סאטירה נושכת שתעניין מישהו ואולי גם תגרום לשינוי בדעת הקהל.

כיום הבלוג בכלל בירידה משמעותית הודות לכך שאסור לי להתעסק בענייני פוליטיקה רק כי אני לובש רוב השבוע מדים בצבא מזעזע שנראו כאילו עוצבו בידי ג'וליאני (או איך שלא קוראים למעצב שאוהב את הפיהרר) רק בשביל להוציא את היהודים רע. תודה לאל שלבלוג נשארה רק עוד פעם אחת לחגוג יום הולדת בזמן שאני במסגרת צבאית.

וכעת, מעט סטטיסטיקות:

32,102 כניסות.

כמה מאות פוסטים (עקב הרבה טיוטות שהצטברו אני לא יכול לתת מספר מדוייק).

6 פוסטים הגיעו למומלצים (עשרת הדיברות למחזיר בתשובה, ההצעה לבטל את חג הפסח, חמישים מדינות לי יש, לכשכש בכלב, איך לא לקבל שעות ביציאה ורשימת פתגמים מהעולם).

פוסט אחד הגיע למומלצים של עמותת ישראבלוג - חדשות טובות לדמוקרטיה (?).

3 פעמים הגעתי לדף הציטוטים.

מספר התגובות הגדול ביותר לפוסט (כולל תגובות שלי) הוא 101 תגובות לפוסט עשרת הדיברות למחזיר בתשובה - ככל הנראה הפוסט שהצליח לעצבן ברמות הכי גבוהות.

13 בעלי בלוגים קישרו אליי, מתוכם 9 לבלוג עצמו, 3 המליצו על קטע, ובלוג אחד עשה את שניהם (הבלוגרית שעשתה זאת היא The Big Little - רב תודות).

ופוסט שאני מתגאה בו במיוחד הוא הח"כ המתכתב, שהביא לבלוג את הח"כים ניצן הורוביץ (שרצה להגן על שמו הטוב מכיוון שהופיע ברשימת "לא תמיד עונים) ואורי אורבך (שהתלהב מכך שבתחילה הופיע ברשימת "תמיד עונים").

זהו להפעם, בתקווה שהבלוג הזה יזכה לחגוג עשור, עשור וחצי, שני עשורים, שניים וחצי עשורים - ובקיצור שנזכה לעוד שנים רבות של עשייה וכתיבה.

שבת שלום לכם, נהנה לכתוב בשבילכם (ובשבילי).