שלום לכולם.

השבוע, למי שלא שמע, נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב הגיע לארצנו הקטנטונת. למי שלא יודע מי זה מדבדב ואיפה לעזאזל פוטין, הרי הסבר קצר: פוטין כרגע בתקופת צינון מתפקידו כנשיא עקב החוקה הרוסית (פוטין בתגובה: "מה חוקה, בלאט?"), ולכן הוא מכהן כרגע כראש הממשלה בעוד שמדבדב, אחת הבובות שלו, מכהן כנשיא עד שפוטין יוכל לחזור לכס הנחשק. מדבדב הוא בסך הכל בובה טובה, שפועלת לפי משיכות החוטים של פוטין. ניתן להשיג בובות כמוהו בחנויות המובחרות.

בקיצור, מדבדב הגיע לארץ יחד עם עוד הרבה נוצרים לאיזשהו אירוע נוצרי, ואני מתוקף תפקידי כחייל יצאתי להגן עליהם מרחוק. אין לי בעיה לאבטח אנשים שעושים משנהו בשם אמונתם באל. חלק מחופש פולחן זה גם לעשות את זה בצורה בטיחותית. אבל משהו אומר לי שאם היה כנס אתאיסטי באותו מקום שדורש אבטחה, לא רק שלא היו מאבטחים אותו - אם היו מאבטחים מטעם צה"ל, אלו כבר היו יורים במשתתפי הכנס.

כמו כן, השבוע קרה דבר נוסף שמשום מה הרעיד עולמות: ברק נטש את מפלגת העבודה, כמו שכולם ייחלו, ויצר סיעה משלו. אני מנוע מלהתעסק בפוליטיקה עקב היותי חלק מצבא הבירוקרטיה לכל (צה"ל), אבל נגיד רק את זה: תודה רבה ברק. אני מתכוון להצביע בשביל המפלגה שלך בבחירות הבאות, רק בשביל שתוכל להגיד שלא רק אתה והסיע השלך הצבעתם לעצמכם. בכל זאת, קצת רחמים. ועוד דבר: מר ברק, האם קראת לסיעתך החדשה "עצמאות" על מנת שתוכל להגיד שלמפלגה שלך יש יום חג רשמי?

כמו כן, יש קצת בעיות בקשר לזהות המפקד העליון הבא שלי. לא שממש אכפת לי, לאור העובדה שגם אם מנהיג גדול כווינסטון צ'רצ'יל יהיה הרמטכ"ל, צה"ל יישאר סחבה בירוקרטית שפועלת במטרה אחת: להוות אלטרנטיבה להיגיון. אני אישית חושב שלהקרין בערוץ 2 מדיי שבוע תוכניות ישנות של ביפ זו אלטרנטיבה מספיק מוצלחת להיגיון (בעיקר כי יש סיבה שהערוץ הזה יצא מחיינו), אבל בצה"ל ממשיכים להתעקש.

מאז החדשות על הכפר הניאו-נאצי בגרמניה, קפצו כל אותם אנשים חביבים והוכיחו "חה! אין גרמניה אחרת! צדקנו! אין יור פייס!". והם צודקים. הרי גם ברור שבכל ישראל יש הפרדה בין ספרדים לאשכנזים. תראו את עמנואל.

ולסיום: מישהו מוכן, בבקשה, להסביר לטמבלים מקק"ל שלנטוע אורנים בכרמל זה לא חכם? האורנים היו הסיבה לשריפה האחרונה, אבל למה לחשוב אם אפשר לעשות משהו מהיר וזול? שיטת "גומרים הולכים" אמנם יכולה לעבוד עם זונה, אבל היא קצת יותר בעייתית בייעור.

שבת שלום לכם.

אין ספק שפרצוף מצב הרוח שנמצא בכותרת הפוסט משקף את המצב נאמנה.

ביום רביעי עשיתי את ההליכים על מנת לחזור מהמשטרה לצבא (באסה. למה אין תפקידי מנהלה למה?!), בניסיון גאוני לטרטר אותי מהצפון לירושלים, מירושלים לבית דגן (רבע שעה מתל אביב בערך), ומבית דגן חזרה לירושלים. למרבה מזלי אי הבנה גרמה לכך שהגעתי ישירות לבית דגן, ואת הסידורים שהייתי צריך לעשות לפני כן בירושלים עשו בשבילי (למה, מה? שיעבדו קצת), ולאחר מכן נסעתי לירושלים, להיפרד בעצב מתעודת השוטר שלי ולקבל בעצב גדול יותר את תעודת החוגר.

יום לאחר מכן (חמישי), נסעתי לבקו"ם לראות את קצין המיון. הש"ג בכניסה לבקו"ם תיאר את הדרך מהכניסה למדור הקורסים של הבקו"ם כ"דרך יפה", מה שהתברר כמובן כהגזמה גרידא (שותלים שניים-שלושה עצים בבסיס וכולם חושבים שהוא יפה). מה שכן, ראיתי את מדור השחרורים, שכמובן השם "מדור" גדול עליו במקצת. "סניף" יותר מתאים פה. אבל, כמובן, זה גרם לי לחשוב בערגה על ה-27.1.2013. אוי, יהיו זמנים. כשהגעתי לקצין מיון ראיתי את המובן מאליו: חמישה פקידים שעושים עבודה של אחד, קוראים לאנשים ומשחקים סודוקו (ולמען ההגינות חלקם גם פתרו תשחצים ותשבצים). לאחר שיחה עם קצין המיון, בה התברר לי שהתפקידים שמעניינים אותי לא יהיו מנת חלקי, בחרתי לי תפקיד שכולל כומתה בצבע ירוק נזלת.

מחר, בצער רב וביגון קודר, אצטרך להגיע לצריפין. כמובן שדרכי ההגעה שכתובות על צו ההצבה לא ממש תואמות את המציאות (כרגיל).

אז זה עדכון אחרון עד תאריך לא ידוע (בקיצור, עד הפעם הבאה שלי בבית), כשאני מבטיח לא להזניח אתכם ולהמשיך להצחיק אתכם, ואם יהיה משהו מוצלח בקורס לצחוק עליו, תאמינו לי שתדעו עליו.

המשך סופ"ש נעים.

אכן, רבותיי, אתמול (חמישי) נפל הפור.

או במילים אחרות החלטתי להיפרד ממדי השוטר בצבע כחול-שמיים ולחזור למדי צה"ל בצבע ירוק-תראו-מה-יצא-לי-רק-עכשיו-מהאף.

אני אמנם עומד מאחורי מה שאני אומר, ששירות חובה במשטרה עדיף על שירות חובה בצבא, אבל מכיוון שהאופציה היחידה שניתנה לי הייתה להיות סייר, העדפתי לוותר על נסיעה בחינם בבגדים אזרחיים ולחזור לאימת המ"צ והרס"ר (אגב, שמתם לב שרוב הרס"רים הם כבר בדרגת רס"מ ומעלה?). למה לא רציתי להיות סייר? פשוט: עם בעיות הקואורדינציה שלי (שאמנם לא נותנות פטורים אבל עדיין מגבילות) להיות סייר זה לא בדיוק שיא התרומה למדינה. אמנם גם בצה"ל קיים סיכוי שהוא לא בלתי-סביר שתרומתי למדינה תהיה זניחה במסגרת תפקיד עציץ כלשהו (ירוק, לא עושה כלום ושותק), אבל נקווה שעם קב"א גבוהה נוכל למצוא משהו מאתגר.

אבל ייקח זמן עד שכל הדברים הללו (ירוק, מ"צ, עציצים) יקרו. למה? כי צה"ל צריך לאשר שהוא מוכן לקחת אותי חזרה. צה"ל צריך כמה ימים בשביל לאשר את העניין הזה. לאחר מכן אני צריך להגיע עד למטה הארצי בירושלים (מה רע תל-אביב, מה?! כולה עיר בירה), להחזיר את כל הציוד ששייך למשטרה, לקבל את החוגר בחזרה, לנסוע הביתה, לעלות על מדי צה"ל, לשים במקום כובע שוטרים את החיה המתה הזאתי שמשום מה נקראת "כומתה" ולהגיע לבקו"ם (אתם יודעים, המקום הזה שאליו ברוב המקרים אנשים מגיעים על אזרחי, יוצאים על מדים וחוץ מלאנשים שהיו באוטובוס שהגיע אחריהם אין להם למי לקרוא "צעיר"), שם קצין המיון יקבע לי שיבוץ מחדש.

אין לי יותר מדיי ציפיות מהתפקיד המיועד לי. מה שכן, כאדם ציני וסרקסטי שכמוני, אני מקווה בפינה נסתרת בלב, שהוא ייתן לי אפשרות להתנקם במ"כיות שלי מהטירונות (ואם יצוץ לו איזשהו קורס, אז גם שם). אבל זה לא תנאי הכרחי. אתם מכירים אותי, אני לא טיפוס נקמן (אה, רגע, אתם לא מכירים אותי. שזה יישאר ככה).

אז זהו, אעדכן אתכם במתרחש בחיי כשאטרח סוף-סוף לגלח את הכומתה.

סופ"ש נעים.