והנה הפרק השני של "ההיסטוריה המטורפת של העולם", בפרק מיוחד לחג הפסח:

פרק ב' - אופס

יום אחרי שמאיר החליט לנסות לקנות מכונת זמן באיקאה, פגש בו אלי ברחוב.

"נו?" שאל אלי בלגלוג, "נשארו מכונות זמן באיקאה?"

"לא," אמר מאיר, "אבל מחר אני אנסה בסניף החדש שלהם. אולי שם יש להם."

"מאיר, אידיוט אחד, איקאה זו רשת שמוכרת רהיטים. האם מכונת זמן נכנסת לקבוצת רהיטים?"

"צודק!"

"אני יודע."

"אני צריך לחפש בחנות של כלי רכב!"

"דביל."

"אלי, קניתי!" צעק מאיר בהתלהבות למחרת.

"מה קנית?" שאל אלי, ששכח מהרעיון המטומטם.

"מכונת זמן!"

"מה?!"

"מה ששמעת."

"מאיפה?" שאל אלי ההמום.

"איזה רוכל..." התחיל מאיר.

"מאיר, אתה דביל. הוא עבד עליך."

"לא הוא לא," אמר מאיר. "הוא לקח אותי לסיבוב ביוון העתיקה."

"מה אתה אומר?"

"כן. ידעת שכבר אז היו רכבלים?"

"מה?!"

"כן, עלינו על אחד והגענו לאיזה מבצר נטוש..."

"מאיר, טמבל," אמר אלי בייאוש, "הוא לקח אותך למצדה."

"יודע מה?" התעצבן מאיר. "אני לא מקשיב לך. אני הולך להפסיק את מלחמת העולם השנייה בטרם תחל!"

"בהצלחה עם זה," אמר אלי.

"רוצה לבוא איתי?"

"כדאי," אמר אלי. "אם אתה צודק מומלץ שיהיה איתך שם מישהו שידאג שלא תעשה נזק."

"אז בוא," אמר מאיר.

הדבר הראשון שאלי ראה כשיצא מהרכב של מאיר היה הרבה חול. אחרי זה הוא ראה קצת פירמידות.

"מאיר," אמר, "אני לא רוצה לאכזב אותך אבל לא חזרנו בזמן. איכשהו עברת את הגבול עם מצרים."

"מה, אנחנו במצרים העתיקה?" שאל מאיר בהתלהבות.

"לא, אנחנו במצרים העכשווית."

"אז אנחנו במצרים העתיקה?"

"כן, מאיר. כן. אנחנו במצרים העתיקה." אמר אלי. "אתה מבין שהקדמנו את מלחמת העולם השנייה בכמה אלפי שנים, נכון?"

"אופס."

"זה מה שאמרו הרופאים כשנולדת למרות שבדיקת מי השפיר הבטיחה שתצא תינוק נורמאלי." אמר אלי. "אפשר לחזור הביתה עכשיו?"

"חבורה של מצרים עירומים למחצה עם שוטים קופצים לנו על מכונת הזמן," אמר מאיר. "אז נראה לי שזה יהיה קצת בעייתי."

"מה?!"

ואכן, חבורה של מצרים עירומים למחצה, לבושים במיטב המחלצות המאפיינות את (כאילו דה מה חשבתם שהסיפור הזה לא יהיה צפוי?) מצרים העתיקה, קפצו על הרכב. כשהמצרים הבחינו בהם הם ירדו מהרכב והתחילו לרוץ לעבר אלי ומאיר. אלי המסכן לא הספיק לקלוט מה קורה, ומאיר שלא היה מסוגל לקלוט מה קורה, נשבו בלי הרבה בעיות.

"מאיר, אנחנו במצרים העתיקה, חתיכת חמור אחד!" צעק אלי כשהוא ומאיר התחילו לסחוב אבנים במשקל כמה טונות.

"אופס," אמר מאיר בתגובה.

"אופס זה מה שחברת הקונדומים אמרה אחרי שנולדת!" צעק אלי.

"סתום ת'פה," אמר הזקיף המצרי והצליף בגבו של אלי.

"ממתי אתה מבין עברית?" שאל אלי בעצבים.

"אני עברי," אמר הזקיף. "מה שנקרא, 'מבני ישראל'."

"איך זקיף עברי?" שאל אלי. "בני ישראל הם עבדים במצרים."

"ממתי?" שאל הזקיף. "ועכשיו סתום ת'פה ותמשוך!"

"אלי!" אמר מאיר, "אנחנו בתקופה שקדמה לשעבוד בני ישראל במצרים! אנחנו יכולים לסיים את הסיפור הזה אם רק נהרוג את פרעה הבא!"

"למרות שהרעיון לבטל את אכילת האריחים השנתית קוסם לי," אמר אלי, "אי אפשר."

"למה?"

"מה ממה שאמרתי לך שלשום על הרס רצף הזמן-חלל לא היה לך ברור?"

"הכל."

"הגיוני." אמר אלי. "אני אסביר את זה במילים פשוטות: אם תעשה את זה, אתה תשמיד את העולם."

"אז אולי ננסה רק אנחנו לברוח מפה?" הציע מאיר.

"מה עובר על היוצר שהוא מכניס לך משפט הגיוני לפה?"

"אתה לא מאמין שיש לי מוח?"

"מאיר, היעדר המוח שלך הוכח באופן מדעי," אמר אלי. "זה לא עניין של אמונה."

"אתה לא מעריך אותי מספיק."

"לא, זה המדע שמעריך אותך בדיוק," אמר אלי ועזב את החבל שבאמצעותו גרר את בלוק הענק. "ועכשיו תסלח לי, אני עף מפה."

"מה איתי?!" שאל מאיר.

"מה אכפת לי?" שאל אלי. "אתה הכנסת אותנו לברוך הזה, תתמודד."

"אגואיסט!" קרא מאיר.

"נכון," אמר אלי ורץ משם.

"אחריו!" צעק הזקיף, ואחרי אלי דלקו שלושים שומרים.

האם אלי יצליח לברוח? האם מאיר יצליח לברוח? האם חג הפסח יבוטל? האם הם יגיעו למלחמת העולם השנייה? כל זאת ועוד בפרקים הבאים של ההיסטוריה הבאמת מטורפת של העולם.

שלום רב לכם.

אני עכשיו קיבלתי רגילה כפולה (אל תשאלו למה, כי תשובה לא תקבלו בכל מקרה), אז בשבועיים הבאים אני יכול לזבל את שכלכם מדיי יום. אני לא אעשה את זה, אבל עומדת לרשותי האפשרות.

בכל מקרה, הבהירו לי היטב שלהביע את דעותיי אסור לי בשלוש השנים הקרובות. מתוך כבוד לחוק (ומעוד סיבה שעליה אולי אספר בתום שלוש השנים הללו), אני לא אביע את עמדותיי. אבל יצר הכתיבה חזק ממני, ולכן אני אתחיל פה בסיפור בהמשכים, היתולי כתמיד, וארוך מתמיד (הרעיון הוא שהפרק האחרון יהיה יום אחרי השחרור המיוחל), נטול עמדות פוליטיות או עמדות באופן כללי. אני מקווה שאתם תמשיכו לקרוא פה, ואם לא, אז עשו טובה ותחזרו לפחות עוד 34 חודשים, כשהבלוג הזה יוכל לחזור לדבר על הכל.

עד אז, אני מציג את הסיפור "ההיסטוריה הבאמת מטורפת של העולם" (מקווה שתסלחו לי על כך שזה יותר כמו מחזה שכתוב בסגנון פרוזאי):

פרק א' - אז איך הכל התחיל?

מאיר חרארית נפגש עם חברו, אלי, במקרה, ברחוב.

"היי," אמר מאיר. "מה נשמע?"

"כמו אתמול," אמר אלי, "משעמם."

"כן, אני יודע," אמר מאיר. "אולי נמצא משהו לעשות?"

"וואלה, גאון," אמר אלי בציניות, "כי אני חשבתי להמשיך להשתעמם."

"אפשר גם לעשות את זה."

"דביל."

"יש לי רעיון!" אמר מאיר. "בוא נרוץ לפוליטיקה!"

"אי אפשר," אמר אלי.

"למה?"

"כי למי שכותב את הסיפור אסור להתעסק בפוליטיקה עכשיו."

"אוף, באסה," אמר מאיר. "אז מה נעשה?"

"רוצה ללכת לראות סרט?"

"איזה סרטים יש?"

"יש 'אווטאר'."

"אבל הכותב לא ראה את הסרט הזה."

"לכל הרוחות!"

"מי אומר לכל הרוחות?"

"אני אומר, חתיכת אידיוט!"

"רגע, עלתה בי מחשבה - "

"מאיר, בוא נחזור על זה. איזה פעולה צריך לעשות בשביל שתעלה בך מחשבה?"

"לחשוב?"

"נכון. אתה מסוגל לפעולה הזו?"

"לא."

"אז איך עלתה בך מחשבה, דביל?"

"אז יש לי רעיון."

"בוא נשמע."

"בוא נחזור בזמן ונגרום לכך שמלחמת העולם השנייה לא תקרה!"

"אבל אי אפשר, דביל."

"למה?"

"כי אם תעצור את מלחמת העולם השנייה, אז לא תהיה מלחמת העולם השנייה, ואז לא תהיה לך סיבה לחזור בזמן, ואז מלחמת העולם השנייה כן תתרחש, ואז אתה שוב תחזור ותעצור, ובקיצור אתה תהרוס את רצף הזמן-חלל. הבנת?"

"לא."

"מטומטם. ואם אני אגיד לך שמסע בזמן לא אפשרי, זה יעזור?"

"לא!" אמר מאיר. "אני אראה לך שזה כן אפשרי, שונא מ.ב-ים שכמוך!"

"בפעם האחרונה," אמר אלי, "מה זה לכל הרוחות מ.ב?"

"אני אספר לך בהזדמנות," אמר מאיר. "אבל עכשיו אני צריך ללכת לבנות מכונת זמן!"

"ואיך חשבת לעשות את זה?" שאל אלי.

"יש באיקאה, לא?" שאל מאיר.

האם מאיר יצליח לבנות מכונת זמן? מן הסתם שכן, אחרת לא יהיה פה סיפור. אך האם הוא ואלי יצליחו לעצור את מלחמת העולם השנייה? האם רצף הזמן-חלל ייהרס? והאם נדע מה שם משפחתו של אלי?

כל זאת ועוד, בפרקים הבאים.

שבוע טוב.