והרי לכם החיפושים של חודש ספטמבר:

• משפטי פרידה קצרים לסוף - ידידי, חוץ משלמה ארצי אף אחד לא נפרד בהתחלה. כפילות מיותרת.
• איתמר בן גביר תקשורת - למה להמשיך ולהתעסק באידיוט הזה? תנו לו לדעוך בשקט.
• פארודיה בשנה הבאה - למה לחכות לשנה הבאה?
• מרפי בן זונה - ספר לי משהו חדש.
• שנה טובה אלתרמן - למה רק לאלתרמן? מה, לאהוד מנור ולביאליק לא מגיע?!
• בא לסדר לה את הגבות ועקר לה את העיניים - בעניין הזה אני חייב לומר משהו: זו בהחלט עבודת קודש שעוזרים לעיוורים להשתלב בשוק העבודה, אבל חייבים להבין שלא כל עבודה מתאימה להם.
• פדרבוש פירוש המילה - "פדר" זה קיצור לפדרלי, "בוש" זה שיח. שיח פדרלי.
• חרמן מילים נרדפות - גבר מצוי.
• הנחש אנס את חווה - אז בשביל אנשים כמוך המציאו שיעורי תנ"ך, הא? עד עכשיו לא הבנתי למה צריך את זה.
• כשילדה ענייה הולכת לרקוד הנגנים - מה איתם?
• מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו - בכיף שלך.
• מדי הוורמאכט - נראים יותר טוב מאלו של צה"ל.
• בלוגים מומלצים - והגעת לפה?
• יש סוכר, יש נמלים - אז פעם שנשפך סוכר - תנקה את זה.
• כן המפקדת בעמותת ישראבלוג - לא בנענע, לא בוואלה ולא בויינט - אני עם "כן, המפקדת" סיימתי!
• שלום עליכם תרנגול הודו - הכניסה מהחיפוש הזה התרחשה בשעה אחת לפנות בוקר. זה מה שקורה כשאנשים לא ישנים מספיק.
• שמות סיפורי התנ"ך - יש כל כך הרבה סיפורים, אתם עוד רוצים שאני אתן לכם את השמות של כולם?
• שנת שירות - למרות שזו חוויה מומלצת, הנה החיסרון בה: אנשים שכשאתם נולדתם הם עוד היו במצב מופרד של זרע וביצית יוכלו לקרוא לכם "צעירים".
• שפטל עצבני - וואו, הספקתי כבר לשכוח מעוה"ד המסכן הזה.
• ישראל במונדיאל - צא מהסרט.
• כנר על הגג דן קיזלר - שחקן טוב בהצגה טובה.
• לנשק לי את הרגליים - לך תחפש.
• ג'רי בוק - זו עסקת חבילה משלתמת: אני נותן ביקורת מפרגנת להצגה "כנר על הגג", ומקבל הרבה כניסות בתמורה.
• מכית - מה זה מכית? זו אמורה להיות מילה למכשיר שנותן מכות?
• 70 בגימטריה - ע', דהיינו הבא ששואל משהו בגימטריה ומגיע הנה חוטף באות הזאת פנס.
• אלתרמן מה אתה דפוק - כמו כל הישראלים מרצון.
• נוויל צ'מברליין היסטוריה - יש לו חלק קטן בה. חלק שהוא היה מעדיף לשכוח, אבל יש לו חלק.
• דוגמאות לחוקי מרפי - כשתהיה בטוח שהגעת למקום מעולה בשירות - תועבר תפקיד, תחזור מהמשטרה לצבא, תקבל תפקיד מעפן ויחידה במקום הכי מסריח בארץ.
• גיבור המרד ביוונים - העובדה ששואלים את זה בגוגל מראה מה שווה מערכת החינוך.
• ישראל במונדיאל - תקלה.

סופ"ש וחודש נעימים.

שלום רב.

כמו שאתם רואים, הבלוג עבר עיצוב מחדש באדיבותו הרבה של יונתן מהבלוג קומיקס דו-חי. לטעמי יצא דיי טוב, ואני מקווה שכל תגובות ה"מה זה העיצוב המזוויע הזה?! העיניים שלי לא עומדות בזה! אפילו עיצוב פקאצתי עדיף על הזוועה הזו!" ייעלמו מפה.

וכעת לענייננו: הנושא החם. בנושא החם הציעו לנו לדבר על המגיבים בבלוגים. אז הרי לכם המדריך למגיבים שלפחות עוברים במקום שכוח אל זה:

הקבועים:

לכל בלוג יש את המגיבים הקבועים שלו. הם לא בהכרח יגיבו לכל פוסט שלכם, אבל הם מגיבים באופן תדיר. המגיבים הקבועים הם בני בית בבלוג, יש איתם אפילו בדיחות פרטיות, ובאופן כללי הם כמו חברים בפייסבוק שלא תמיד טורחים ממש ליצור איתם קשר דרך התוכנה מייצרת הזומבים הזו (או שיש לכם תיאור יותר טוב לאלו שמשחקים בפארם-וויל הזה?). המגיבים הקבועים לרוב דואגים שהפוסט החדש שהבליח לאוויר העולם ומשום מה אתם בטוחים שזו יצירה שצריכה לזכות אתכם בפרס נובל לספרות יזכה למספר תגובות, ואם הפוסט בכל זאת נשאר מיותם, אתם מרגישים נטושים. כמו כן, הם חלק מכובד ואפילו עיקרי מסך כל המנויים שלכם. בקיצור, אלה המגיבים הכי טובים שניתן לייחל להם. הרי המגיבים הקבועים של הבלוג: דה ביג ליטל, הצפרדע (יונתן), מרמוז מלך הקופים, אגמון האדיר, ספיפי4, שי ענבל, arab48, יוני (אחי, איפה אתה?) ולפעמים גם אביבה ודולף. ולמי שתהה: כן, זו הייתה רשימה לטיפוח האגו האישי שלי.

המזדמנים:

הם לא קבועים וגם לא אקראיים. בניגוד לאקראיים שמגיבים ונעלמים לנצח, המזדמנים מגיעים מדיי פעם לראות מה חדש אחרי הרבה זמן שלא שמעתם מהם, ואו שהם עושים לכם ממש טוב, או שאתם רואים את השם שלהם וחוטפים את החררה כי אתם לא בדיוק מתים עליהם. את אלו לא תוכלו לקטרג לרשימה כי אתם לא ממש זוכרים אותם, אבל כשתראו את השם שלהם תיזכרו ישר מה הייתה התגובה האחרונה שלהם.

הראשונים:

אותם אלו שמגיבים בסגנון ה"אני ראשון! עכשיו הלכתי לקרוא את הפוסט". לרוב את התגובה שלהם על הפוסט עצמו לא תזכו לראות לעולם. יש לי מפה פנייה לכל אותם מגיבים: זה לא מעניין לי את הקצה של השערה בחלק השמאלי ביותר של אותו איבר קיצוני בו השמש לעולם לא זורחת אם אתם ראשונים או לא. אמנם נורא נחמד שאתם דואגים שיהיו לפוסט תגובות, אבל באמת שכבר עדיף פוסט מיותם.

המזמינים:

הזן המוכר ביותר: "בלוג יפה מזומן לשלי". מדובר בבלוגרים שאף אחד לא מבקר אצלם, ולכן הם חושבים שעליהם לפרסם בבלוגים את עצמם. הם כמובן לא חושבים לעולם שאם הם יגיבו לעניין הפוסט אז בעל הבלוג המוגב יבדוק מה נשמע בבלוג הזה, אז הם אומרים את מה שאומרים ולא חוזרים לבלוג לעולם. יש כמובן לציין שהם חבורה של שקרנים (ההוכחה: הם הגיבו תגובות מהסוג הזה גם על העיצוב הראשוני של הבלוג).

האקראיים:

הגיעו לבלוג, ככל הנראה דרך ההמלצות של ישרא, השאירו את רשמיהם, ולא חזרו לפקוד את המרחב האינטרנטי הפרטי שלכם מעולם.

המדיינים:

אלו שיפתחו אתכם בדיון מרתק על נושא הפוסט שלכם, ולפעמים זה יכול לגלוש לדברים לא הכי קשורים. מגיבים מסוג זה גורמים לכם נחת, מאחר שברגע שאתם קולטים את הטיפוס אתם מבינים שיש לכם פה פוסט עם מספר מכובד של תגובות, אפילו אם מדובר בבלוג שכוח אל יחסית. השאלה עם מגיבים מסוג זה היא "מי יגיד את המילה האחרונה".

הטוקבקיסטים:

טיפשים יותר מהראשונים ומעצבנים יותר מהמזמינים. לרוב מדובר באנשים שאם הם מהימין אז נמאס להם לטקבק למאמרים של גדעון לוי ואם הם שמאלנים אז למאמרים של משה פייגלין, וגישתם פשוטה למדיי: או שאתה חושב כמוני או שאתה אידיוט. גישה זו באה לפצות על היותם מטומטמים בעצמם. לרוב הם ישתמשו בעילום שם, פעמים רבות יכתבו  תחת הכינוי "ללא שם" או באיזשהו שם שקשור לתוכן הפוסט, ויכתבו דברים בסגנון "אתה טיפש", "אתה מפגר", "תמות", "הכתיבה שלך רדודה", "לך חפש את החברים שלך", "בן-זונה", "שמאלני בוגד" או "ימני פשיסט", תלוי בתפיסותיך הפוליטיות. אין צורך לציין שתגובות מהסוג הזה יגיעו לא מנומקות, לא הגיוניות ובלי שום דרך לומר למגיב שאם החברה שלו לא נותנת לו הוא לא צריך להוציא את העצבים שלו עליכם.

זהו, זה המדריך הממש לא שלם לסיווג וקטרוג המגיבים בבלוגיה.

תיהנו בסופ"ש.

בזמן האחרון אני מקבל במייל המון הזמנות מאנשים להיות חבר שלהם בפייסבוק.

הדבר הזה גורם לי לשאול מספר שאלות:

1. מי אתם, קיבינימט?!
2. איך הגעתם אליי? אני תוהה אם זה בגלל הבלוג וכל הכתיבה באינטרנט או שאתם פשוט משרבטים כתובות אימייל והולכים עם שיטת "מה שיוצא - אני מרוצה" (אין ספק שזו הייתה הגישה של אמא של סטלין)?
3. אין לכם חברים שאתם מבקשים ממני להיות חבר שלכם?!
4. אתם לא יוצאים מהבית שיש לכם פייסבוק?
5. למה אתם חושבים שמעניין אותי להיות חבר של משועממים שאני לא מכיר שרוצים עוד חברים רק בשביל לומר "היי! יש לי שלוש מאות חברים בפייסבוק!" "ועם כולם אתה באיזשהו קשר?" "מה? צריך?" מומלץ.
6. למה זה שלכם אין חיים אומר שגם לי אין (ולא, בלוג זה לא סממן לחוסר חיים. לפתוח פייסבוק ולהזמין כל מי שאתה מוצא את הכתובת אימייל שלו, זה כן סממן)?
7. למה נראה לי שאפילו את החתונה שלכם אתם תעשו בפייסבוק? ("אתה רשאי להעביר נשיקה וירטואלית לכלה".)
8. רוב האנשים שמזמינים אותי אין להם תמונות ובקושי חברים, למרות שהחשבון פתוח הרבה זמן. בשביל מה פתחתם פייסבוק, סעמק?
9. נשארו לכם חברים אמיתיים?
10. למה נראה לכם שבמיוחד בשבילכם אני אפתח חשבון בפייסבוק?

קיצור, אל תזמינו אותי להיות חבר שלכם בפייסבוק. לי עדיין יש חיים וחברים אמיתיים.

תעשו חיים במימונה.

יש לציין: הפוסט לא בא להעליב או לזלזל בכל בעלי הפייסבוק. רק באלה ששולחים בקשות לכל בן אדם שיש להם את כתובת האימייל שלו אפילו אם אין לו מושג מי הם ולהם אין מושג מי הוא. ולכן אני פונה אל אותו נתח באוכלוסייה: יש שלושה דברים שאתם צריכים להשיג:

1. חיים.
2. חברים.
3. בן/בת זוג.

יאללה ביי.