אני לא מבין. בחיי שאני לא מבין. הרי היו לנו שלוש שנים נהדרות לבד, למה עכשיו לחזור ולהיפגש? הרי אתה יודע שרק המחשבה עליך עושה לי בחילה, אז למה בכוח? נשבע שהגורם הראשון לרצון שלי לעבור מהמדינה הזו זה המחשבה שאתה תוכל לקרוא לי כמה שתרצה, אני לא אצטרך לראות אותך אלא דרך עדשת האקטואליה.

ולמי שלא מבינ/ה, זומנתי למילואים לראשונה מאז השחרור שלי. אם אתם קוראים ותיקים שלי, אתם יודעים שאני אוהב את צה"ל כמו שאוהבים את האקס/ית (ואני לא מדבר על המקרים האלו בהם נשארתם ידידים או לפחות בלי רגשות רעים. אני מדבר על המקרים שהתקבעו כנורמה הרגשית של הליך הפרידה, היינו שניכם מנסים לשרוף האחד לשנייה את הרכב), רק שבמקרה הזה מדובר באקס/ית שמתעקש/ת להישאר ידידים. את צה"ל כמובן זה לא מעניין, וזומנתי לשבועיים מילואים, ועוד באמצע הסמסטר כשאני פרילאנסר, ככה שהלקוחות לא ממש חייבים להתעניין בעובדה שאני במילואים.

"בסדר", בטח תגידו, "הזמנים קשים, צריך עוד כוחות". אני לא לוחם וזה אימון. "בסדר", תגידו, "אבל יש לך תפקיד חשוב". כל כך חשוב שהסמג"ד שלי קבע שאני פספוס של צה"ל מרוב שיכולתי לעשות דברים קצת יותר טובים מלשבת במשרד ולהדביק גזרי נייר על בריסטולים באמצעות סלוטייפ (הייתה לזה משמעות ביטחונית כלשהי, אבל זה עדיין להדביק גזרי נייר על בריסטולים באמצעות סלוטייפ). "בסדר", תגידו, "אבל צריך שם גם אנשים מוכשרים שינהלו את העניינים". אז קודם כל, ניהלתי את העניינים בדיוק חודש. דבר שני, אני מסכים שלא כדאי לשים בתפקידים האלו רק אנשים כמו מיקי זוהר (תודו שהדבקת גזרי נייר על בריסטולים באמצעות סלוטייפ יכולה להיות תרפיה מעולה לדביל הזה), אבל אי אפשר פשוט למצוא מישהו שהוא סתם לא מטומטם ולעזוב אותי בשקט (וכן, אני חושב שאני חכם. אני שמאלני אז זכותי להתנשא)? בקיצור, צה"ל יכול להסתדר מעולה בלעדיי ויהיה מאוד נחמד אם יבינו את זה שם וישחררו את התקן שאני תופס לטובת מישהו שלא שונא את ערימת הביורוקרטיה במדים שנושאת בשם "צבא ההגנה לישראל".

"בסדר", תגידו (כמה עוד תגידו?!), "מילואים זה דווקא נחמד". אז אני יודע שזה רק היום הראשון שלי ושהמצב עוד יכול להידרדר, אבל בינתיים זה כיף כמו שמיכת סקביאס. נכון, זה פחות גרוע מהצבא הסדיר, אבל זה עדיין בא בטוב כמו סרטון הוצאה להורג של דאע"ש לפני השינה. אה, ואם זה לא מספיק, אז המילואים שלי בבקעת הירדן. נשבע שאם עושים פה עוד מלחמה בקיץ אני פותח בנוהל התאבדות. עברתי את זה שלוש פעמים ואפילו גלידה לא קיבלתי, ככה שממש לא דחופה לי הפעם הרביעית.

עוד חוויות קסומות מהמילואים בימים הקרובים.

היי שמאלנים, מה קורה? אנחנו חייבים לדבר שנייה. ממש חשוב לי להגיד את זה, כי אתם עושים את זה פאקינג עשרים שנה ולא נראה לי שזה הולך להשתנות בקרוב. אז בואו נדבר על עצרת רבין. כי די. תפסיקו עם זה. זה מביך. זו לא עצרת זיכרון, זו פשוט עצרת אוננות המונית של מה שנשאר מהשמאל הציוני. ומילא אתם מאוננים בפומבי, איפה שכולם יכולים לראות, אבל למה על גופה? זה קצת מגעיל, אתם לא חושבים? סבבה, בסדר, הבנתי שרבין היה המנהיג האחרון ממפלגת העבודה שאיכשהו התקרב ללהיות מנהיג בעל שיעור קומה (לפני שהטוקבקיסטים הימניים רצים לצטט את השמאלן שלא עף על מנהיגי השמאל, אני רק רוצה להזכיר לכם שבגין הפסיק להיות ראש ממשלה כבר בשנות השמונים), אבל העצרת הזו הגיעה למקום דפוק, ולהלן ההסברים.

ראשית, הנואמים. תראו, אני יודע שיש לכם נטייה מאוד גדולה לאהוב את שמעון פרס, למרות שהוא מדינאי בינוני ופוליטיקאי תחמן. מסתדרים עם מה שיש. אבל לכל הרוחות, זו אמורה להיות עצרת זיכרון ליצחק רבין, ואתם מביאים לדוכן הנואמים בכל שנה את פרס?! הוא יכול לספר על החברות האמיצה בינו לבין רבין עד מחר בבוקר, כל מי שקורא טיפה בנושא יכול לראות שרבין לא סבל את פרס, וספק רב אם פרס כל כך אהב את רבין כמו שהוא מספר. אז זה האיש שנואם בעצרת הזיכרון לרבין בכל שנה מחדש? ברצינות? כמו כן, השנה, לכבוד ציון עשרים שנות נקרופיליה, הביאו גם את ביל קלינטון, האיש שהביא לנו את "שלום, חבר". מדהים. הלוביסט של נובל אנרג'י, האיש שרצה לגבות מקק"ל חצי מיליון דולר להרצאה, האיש שכנשיא לא היה בדיוק איש זכויות האדם (פחות גרוע מבוש, אבל עדיין) - זה האיש שלכם? חבריי לשמאל, נדפקנו לגמרי? לכך ניתן להוסיף נואמים נוספים, שהופכים את העצרת לכנס בחירות בכל שנה מחדש, אבל למה שנלמד מזה ונפסיק להזמין אותם?

שנית, האיש. סבבה, רבין האמין בהסדר עם הפלסטינים ויגאל עמיר ירה בו על זה (או שהשב"כ ירה בו. או פרס. או המופתי. אני כבר מבולבל), אבל אני לא חושב שרבין עצמו היה מרוצה מהעובדה שהדעות הרווחות בשמאל מזוהות עם שמו. רבין היה הרבה יותר נצי מרוב השמאל הציוני של היום, כבר בהסכמי אוסלו הוא דאג לתקוע הרבה מקלות בגלגלי העצמאות הפלסטינים (בזה הוא דווקא הצליח לשתף פעולה עם פרס. מסתבר שאם רוצים לדפוק מישהו ביחד אז אפשר לשתף פעולה). החזון של רבין היה משהו הרבה יותר צנוע לעומת השאיפות של השמאל הציוני היום, דהיינו מדינה פלסטינית פלוס מינוס בקווי 67'. זה לא שיש משהו לא לגיטימי בדעות שלו, אבל אם כבר לוקחים דמות להתרפק עליה אז לא כדאי למצוא מישהו שאפשר קצת יותר ללכת בדרכו? נגיד ארתור רופין, שרצה ליצור הידברות בין יהודים לערבים? נכון שהוא לא היה ציוני מאוד גדול, אבל מצד שני היום ציונות זה פשוט לעשות את מה שנכון בעיניכם וזהו, אז למי אכפת? ובכל מקרה, אני יודע שיש נוסטלגיה לרבין, אבל הוא לא היה ראש ממשלה עד כדי כך מוצלח. עשה מאמצים, ייאמר לזכותו, אבל לא היה כזה מוצלח. בחייאת, אם כבר לאונן על גופה, לא כדאי שהיא תהיה שווה את זה?

שלישית, הפתטיות. שמאל יקר, אתם יודעים איך זה נראה מבחוץ? אני אדגים לכם: "אוי אוי אוי, הימין שולט בארץ והשמאל לא בשלטון ואנחנו לא מצליחים להגיע לשם כי רצחו לנו את רבין". אז תראו, גם הרבה אנשים בימין בוכים כאילו הם לא בשלטון כבר שש שנים ברצף וכבר קרוב לארבעים שנה עם כמה הפסקות פה ושם, אבל הם לא מכנסים עצרת בשביל זה פעם בשנה. חוץ מזה, הבעיה של השמאל היא לא שרצחו לו את רבין. לשמאל יש הרבה בעיות, ואחת מהן היא שהוא מתעקש להתרפק על רבין ועל הניינטיז המסכנים (היי, טוקבקיסטים ימניים, תרגיעו שם את הצהלות. בבית היהודי מתרפקים על מצדה ובליכוד על השואה, וזה מביך לא פחות) במקום להציע משהו חדש ובמקום להבין שכדי לזכות בלב העם צריך לדבר על הדבר שהכי חשוב לו: ביטחון. לא יודע אם שמתם לב, אבל אין ביטחון של ממש ברחובות. אז נכון שנתניהו הוא לא בדיוק ספק ביטחון מזהיר, אבל הוא לפחות מנסה לעשות רושם שכן. השמאל רק בורח מהנושא הזה כדי לא להבהיל אנשים שלא אוהבים את הביטוי "מדינה פלסטינית" (אתם חושבים שהאנשים האלו לא יודעים שאתם בעד פתרון שתי המדינות?). רוצים לחזור לשלטון? תפסיקו לבכות, תפסיקו לספר שאתם לא ביבי ותפסיקו להתגעגע למישהו ש"נרצח למען השלום" (בסדר, נגיד שזה באמת הלך לשם), תפסיקו לעשות לו עצרת שנייה במיוחד לתנועות הנוער (באופן כללי, אני מגיע לא פעם לאבן גבירול במוצ"ש, תפסיקו לחסום את הרחוב הזה בגלל אנשים שמתים כבר עשרים שנה), ותתחילו להציע אופק אמיתי. לא רק לדבר על שלום, אלא גם להגיד איך הוא יתרום לביטחון, לכלכלה, ליוקר המחייה, לכל דבר אחר. כי תסלחו לי, אבל מה שאתם עושים בכיכר זה פשוט לאונן. בציבור. על גופה. די עם זה כבר.

אז תנו לרבין לנוח, ואל תזמינו אותי לעצרת הזיכרון שלו. הניחו להולכים ותנו ללמוד בשקט.

כידוע, דני דנון הולך להיות שגריר ישראל באו"ם. צעד אחראי בסך הכל. מה שאנשים שכחו זה שהוא משאיר אחריו תפקיד מיניסטריאלי: שר המדע, הטכנולוגיה והחלל. פירוש הדבר הוא שלמרות שמדובר במשרד מטומטם שהוא תוצאה של פיצולי התיקים שנתניהו עשה ב-2009, בליכוד הולכים להילחם על התיק עד טיפת הדם האחרונה. להלן אילוסטרציה:

משרדו של נתניהו

נתניהו: הבא בתור.

מזוז: (נכנס) שלום.

נתניהו: תזכיר לי מי אתה.

מזוז: ירון מזוז, סגן שר הפנים. אתה בטוח מזהה אותי.

נתניהו: לא ממש.

מזוז: "אנחנו עושים לכם טובה שאתם יושבים פה"? אתה בטוח זוכר.

נתניהו: אה כן, המטומטם התורן. לא יפה שנדחפת בתור לפני איתן כבל. אתה יודע, יש מסורת, שבועיים קואליציה, שבוע אופוזיציה.

מזוז: הרגשתי צורך.

נתניהו: לא משנה. באת להסביר למה אתה צריך להיות שר המדע החדש?

מזוז: כן.

נתניהו: נו?

מזוז: באמת צריך נימוק?

נתניהו: כדאי.

מזוז: איזה נימוק יש לך למינוי של דנון לתפקיד?

נתניהו: הוא האיש המוכשר לתפקיד.

מזוז: האיש הזה מגוחך.

נתניהו: לכן הוא התאים בול לתפקיד.

מזוז: ואני לא מגוחך?

נתניהו: הכל יחסי. ביחס לדני דנון אתה מופת של שלמות ואיפוק.

מזוז: תן לי הזדמנות ואני אהיה לא פחות מגוחך ממנו.

נתניהו: עשה לי טובה, אתה אפילו לא מגוחך כמו יאיר לפיד. בקשתך תישקל, אנא קרא לבא אחריך.

מזוז: (יוצא)

אקוניס: (נכנס)

נתניהו: כבר אמרתי לך, דני, זו לא מתיחה ואתה תהיה שגריר באו"ם.

אקוניס: זה אני, אופיר.

נתניהו: מה אתה רוצה?

אקוניס: להיות שר המדע.

נתניהו: אבל אתה כבר שר.

אקוניס: בלי תיק.

נתניהו: לא נכון, אתה שר במשרד התקשורת.

אקוניס: מה ההבדל?

נתניהו: שזה נשמע פחות ביזיוני.

אקוניס: נו, תן לי משהו אמיתי, בבקשה.

נתניהו: אתה רוצה משהו אמיתי ואתה בא לבקש את משרד המדע?

אקוניס: זה יותר ממה שיש לי עכשיו.

נתניהו: אני אחשוב עליך.

אקוניס: (יוצא)

גמליאל: (נכנסת)

נתניהו: גילה, את כבר שרה.

גמליאל: כן, לשוויון חברתי. אתה נתת לי את התפקיד של פולישוק. אני נראית לך מטומטמת?

נתניהו: חלילה. פשוט לא הבנתי למה שרים רוצים את המשרד המסכן הזה.

גמליאל: כי השפלת את מרבית חברי הליכוד עד עפר ככה שמשרד החלל נחשב עבורם שדרוג?

נתניהו: הגיוני. בקשתך תישקל, אנא קראי לבא אחרייך.

גמליאל: (יוצאת)

חזן: (נכנס)

נתניהו: צא מפה, אורן.

חזן: אבל למה?

נתניהו: אתה באמת שואל?

חזן: אני הכוכב החדש של הליכוד.

נתניהו: אורן, אתה חתיכת תולעת סחטנית שהגיעה לאן שהגיעה בזכות העובדה שיש לנו בפריימריז נבחרים של מחוזות ובזכות זה שהפחדתי את הציבור מערבים שנוהרים לקלפיות. אנשים שמעו עליך בזכות האבא המטומטם שלך ובזכות זה שאתה עדיין חושב שקזינו בבורגס מהווה את החופשה האולטימטיבית. צא מפה.

חזן: אני אפיל לך את הקואליציה.

נתניהו: קבל רוטציה עם אלי בן דהן על תפקיד סגן שר הביטחון ועוף לי מהעיניים.

חזן: יו, איזה מגניב לי! (יוצא)

סמוטריץ': (נכנס)

נתניהו: בצלאל, אתה אפילו לא מהליכוד.

סמוטריץ': כן, אבל אני רוצה להיות שר המדע כדי להקצות כסף למחקרים שיוכיחו שהומואים הם אנשים מגעילים ולשים אותם בהסגר.

נתניהו: אתה דפוק לגמרי, אתה יודע?

סמוטריץ': למה ככה?

נתניהו: עוף מפה.

סמוטריץ': (יוצא)

בגין: (נכנס)

נתניהו: מה קורה, בני?

בגין: בסדר.

נתניהו: אתה באמת רוצה את התיק הזה?

בגין: אני דוקטור.

נתניהו: כן, אבל זה תיק גרוע. אתה הרי התפטרת מתפקידך כשר בלי תיק.

בגין: אם כבר החזרת אותי לפוליטיקה, לפחות אל תגרום לי להרגיש שאני מבזבז את זמני.

נתניהו: אבל זה משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל. זה חרטא. אתה יודע שאתה לא תתעסק כמעט בכלום.

בגין: יותר ממה שיש לי.

נתניהו: אבל אתה תבזה את עצמך.

בגין: מה עשיתי עד עכשיו?

נתניהו: נקודה טובה. אשקול זאת.

בגין: תודה. (יוצא)

דנון: (נכנס)

נתניהו: אמרתי לך, אופיר, אני אשקול את זה.

דנון: זה אני, דני.

נתניהו: אתה תהיה שגריר באו"ם, דני, ואני מבטיח לך שאתה לא תוכל לצאת מניו יורק עד שאני אסיים פה.

ושיהיה לנו בהצלחה.