לאחר כל העיסוק בחוק הטוקבקים, אחת הטענות של המצדדים בחוק הייתה, כי מי שבשביל לעמוד מאחורי דעתו צריך שם בדוי, עדיף שדעתו לא תיאמר. אני מסכים עם זה, כי אם אין מי שיאיים על המגיב, אין שום סיבה שיתחבא מאחורי כינוי. נכון שיש את הזכות להיות דיסקרטי, אבל כבר נעשה שימוש לרעה בדיסקרטיות הזאת. להלן איומים על המגיב: אדם שיאמר את דעתו על אדם שנמצא בפשע המאורגן כך שיש סכנה לחיי מביע הדעה, אדם שכתוצאה מביקורתו עלול לאבד את מקום עבודתו, ועוד גברים בסגנון.
אני לא נמצא ברשימה הזאת, ולכן החלטתי שאני עומד באופן מלא מאחורי דעותיי ולא מסתתר מאחורי כינוי, ולכן מהיום הכינוי בבלוג יהיה השם האמיתי שלי (אוריה בר-מאיר). זה הפוסט האחרון שנכתב כשהכינוי הוא עוד פסימיסט אופטימי, לילה טוב.
אני רוצה להבהיר שאני לא אוהד של חוק הטוקבקים, כי זכותו של אדם להחליט שהוא רוצה לכתוב את דעתו בשם בדוי. אני אישית לא חושב שאני צריך.
ונסיים בבדיחה: אם כבר עסקנו בחוק הטוקבקים:
החוק הוקפא בבקשה לדון בו עם הגורמים המתאימים. להלן הגורמים המתאימים:
שר התקשורת - הוא גם ככה מתכוון לצמצם את האפשרויות באינטרנט, אני דיי בטוח שהוא ישמח לדעת מי מעביר עליו ביקורת.
ראש הממשלה - שלא ממש אכפת לו מזה כרגע.
יו"ר הכנסת/היועץ המשפטי לממשלה (על מנת לקבוע את דמוקרטיות החוק) - חסרת השכל/חסר עמוד השדרה.
לילה טוב.