תרשו לי לחרוג ממנהגי לדבר על פוליטיקה כדי לחזור להרגל ישן ולדבר על הצבא, וכמו כן להמליץ על סרט טוב.

הסרט "אפס ביחסי אנוש" שכתבה וביימה טליה לביא מספר על מה שקורה במשרד השלישות במחנה שיזפון. החיילת זוהר (דאנה איבגי) מודעת לזה שתפקידה על גבול המיותר, והיא מעבירה את זמנה בהעברת זמן ובהתנגחות עם המערכת; דפי (נלי תגר) היא חיילת שקשה לה עם שיזפון וחולמת על מעבר לקרייה, ועד אז היא מתפקדת כמש"קית גריסה; הקצינה רמה (שני קליין) היא המפקדת של המשרד, והיא לוקחת את התפקיד שלה באופן קשה (כמו כל קצין בצה"ל). משם, הכל הולך כפי שהוא הולך בצבא המוסרי בעולם: עקום. ממש.

בהתחלה, כשראיתי את הטריילר, הייתי בטוח שמדובר בגרסא קולנועית לסדרת הטלוויזיה "פרופיל 64", סדרה שמספרת על קצין קרבי שהודח מהיחידה שלו והולך לפקד על קורס מודיעין לבעלי פרופיל נמוך במיוחד, כשהקומיות נובעת מהפער שבין מה שהקצין מכיר מהשטח לבין מה שקורה אצל אנשים שהפרופיל שלהם נמוך מ-72. הסדרה אמנם הראתה מצב אבסורדי, אבל הראתה דיי במדויק מה מתרחש אצל 70 אחוזים מחיילי צה"ל (זה לפחות המספרים שמספרים לנו עליהם בטירונות). אבל מסתבר ש"אפס ביחסי אנוש" עושה הרבה יותר מזה - הוא לא עושה שום דבר מיוחד.

מה פירוש? כל מה שהסרט הזה עושה זה לקחת את מה שקורה בצה"ל ולחבר לו סיפור מסגרת: כל אחד הכיר את החייל או החיילת שהיו מוכנים להגיד לקצינים את האמת בפרצוף ולחטוף על הראש בגלל זה; כל אחד מכיר את החיילים ששנאו שנאת נפש את הבסיס שלהם ואת על הדרכים בהם הם ניסו לצאת משם ואם אפשר גם מצה"ל; אבל יותר מכל - כל אחד הכיר את הקצינים שהיו נשמעים כמו ערימת קלישאות שהם למדו בבה"ד 1, עם השפה הקלוקלת ("כימים וכלילות" - הברקה), אחוות היחידה הלא קשורה, ובקיצור, קצינים יקרים, אתם מכת מדינה. וכמובן, לא נשכח שתמיד מי שנמצא אשם בסוף זה הש"ג.

וזה מצחיק, כי זה כל כך מוכר. כל אחד מזהה שם את עצמו, וצה"ל מוצג בשיא טמטומו וחוסר יכולתו לתפקד, כשהשלישות היא רק דוגמא מייצגת, על שלל החיילים המיותרים שהיה אפשר לשלוח לעשות תואר ו/או לעבוד, וככה לחסוך לכולם כסף ועוגמת נפש. את כל זה הסרט עושה בסרט שכולל כמעט ורק נשים, על מדים, אבל מצליח להימנע מסקסיזם. אבל הסרט עושה יותר מרק להצחיק: הוא עושה סאטירה אמיתית, כזו שצוחקים ממנה, אבל גם חוטפים ממנה אגרוף חזק בבטן. כי זה מצחיק, אבל אז נזכרים שכולנו הכרנו את החיילים האלו שסבלו ממצוקה נפשית, שלא באמת רצו להיות חיילים, ושכולם פשוט התעלמו מהמצוקה שלהם, ולא רק הקצינים אלא גם חלק מחבריהם ליחידה שראו בהם "מפונקים" ו"בכיינים".

מדובר בסרט שבאמת, למעט כמה סצנות שבכל זאת הולכות לכדי אבסורד (והן לא רבות), מציג פשוט בצורה מדויקת את מה שקורה בצבא, את כל מה שרע בצבא, ומוסיף קצת פאנצ'ים כדי שלקהל יהיה קצת יותר קל לעכל את מה שעולה מולו. איני יודע אם זו הייתה הכוונה של יוצרת הסרט טליה לביא, אבל בהתחשב בעובדה שהיא כבר עשתה סרט קצר על נושא של התאבדויות בצבא, לא אתפלא אם אכן לכך כיוונה. אבל גם אם היא התכוונה למשהו אחר, זה מה שיצא. בשורה התחתונה, המלצתי היא להראות את הסרט הזה לכל קצין שאחראי על יותר משלושה חיילים, ולאחר מכן להגיד לו "זה מה שקורה גם אצלכם בבסיס, וזה קורה בין השאר גם בגללכם, אז תתחילו לטפל בזה". אבל גם אתם יכולים לראות אותו, לא יזיקו לכם שעתיים של כיף.

אני בדרך כלל לא נוהג לפרסם פה ביקורות על ספרים, סרטים והצגות, אבל לא מצאתי במה אחרת לפרסם את הביקורת, אז תתמודדו.

לצוד פילים

כל אחד יודע שסרט לא חייב להיות איכותי כדי להיות מוצלח. לפעמים אנשים רוצים סרט שהוא פשוט מהנה. לא פחות, אבל גם לא חובה הרבה מעבר. אלו לא חייבים להיות סרטים שמזלזלים באינטליגנציה עד דק כמו ז'אנר "קומדיות הסטלנים" האמריקאי או "סרטי הבורקס" הישראלי. איפשהו באמצע בין "צ'יינהטאון" לבין "אסקימו לימון". סרט מעולה לדוגמא יכול להיות "מבצע סבתא" האגדי.

הסרט "לצוד פילים" מספר על יונתן (גיל בלנק סביר), ילד מחונן שסובל מבעיות חברתיות ובעיות גמגום. אביו של יונתן (צביקה הדר לא רע) מת בשל אירוע הלב בעת עבודתו בבנק, אך משפחתו לא זכאית לדמי הביטוח מהבנק מאחר ומת כשיונתן שהה איתו. מנהל הבנק דדי (משה איבגי נהדר) נמשך לאמו של יונתן (יעל אבקסיס מספקת את הסחורה) ומחזר אחריה. בינתיים יונתן מתחיל להיקשר לסבו אליהו (ששון גבאי נפלא) אותו לא ראה שנים, לחברו של אליהו, ניק (מוני מושונוב קורע מצחוק), ובהמשך גם לדודו הבריטי הלורד מייקל סימפסון (סר פטריק סטיוארט פשוט מעולה). ביחד הם מחליטים לשדוד את סניף הבנק של דדי.

אז נכון, אין פה משהו שלא ראינו כבר: ילד וחבורה של זקנים סקסיסטיים (למה הם תמיד סקסיסטיים?) הולכים לעשות קצת אקשן, ועל הדרך עושים קצת צחוקים. מצד שני, זה עדיין כיפי. איכשהו, האמירות ה"מטונפות" של הזקנים החרמנים והנוסטלגיה שלהם על ימי המנדט בהם הם היו נכנסים בבריטים עדיין מבדרות ומשעשעות. גם כוח הזקנים החלשים שגובר על הצעירים החזקים עושה את האפקט הקומי שלו.

התסריטאי והבמאי רשף לוי הצליח ליצור עלילה שאמנם יש בה כמה חורים, כמה חלקים לא ממש אמינים (מנהלת בית הספר קוראת ליונתן "גאון מפגר" ומשעה אותו לשלושה ימים כי הוא לא עשה את שיעורי הבית כמו שצריך לבריונים שאיימו עליו? באיזו יקום זה קורה?) וכמה קטעים שעלולים להתפרש כבעלי מסר בעייתי, אבל זה לא ממש משנה. הסרט עצמו מספיק מבדר וכיפי כדי שיהיה אפשר ליהנות ממנו למרות מגרעותיו. יש בו אלמנטים של סרט עוקץ הוליוודי (במובן הטוב של המונח), מתח נהדר בין אליהו לוחם המחתרות למייקל הרואה בכל לוחמי המחתרות טרוריסטים יהודים, קטעים דרמטיים לא רעים והופעת אורח של עופר שלח (מעניין אם הוא הצטלם לסרט לפני או אחרי הבחירות).

אז לא, סביר להניח ש"לצוד פילים" לא יזכה בפרס אופיר בטקס הקרוב (למעט, אולי, בתחום המשחק), ומי שמחפש סרטים שכן יזכו לא ימצא את עצמו בסרט הזה. גם סרט קאלט כמו "מבצע סבתא" לא ייצא מפה, ומי שמחפש משהו בסגנון גם יכול לוותר. מי שלעומת זאת פשוט מחפש סרט פשוט וקליל בהחלט מוזמן לצפות בסרט. לא יהיה גדול מהחיים, לא יהיה עוצר נשימה, אבל יהיה כיף.

לצוד פילים

בימוי: רשף לוי

תסריט: רשף לוי

צילום: ירון רשף

בהשתתפות: גיל בלנק, ששון גבאי, מוני מושונוב, פטריק סטיוארט, משה איבגי, צביקה הדר, יעל אבקסיס, תיקי דיין ועוד רבים

סרטי יונייטד קינג

ישראל, 2013

מי שמכיר אותי באופן אישי, מתפלא בכל פעם מחדש כשאני מקלל. אני מני שאתם תתפלאו פחות, כי כל מה שאתם זוכים לראות זה את נשמתי הסרקסטית להחליא (אני כזה גם במציאות, רק יותר מרוכך). אז בבקשה: כוס אומו המדינה הזו! כל כך הרבה פוטנציאל גלום בכל המחאות הללו, ובגלל איזה אנטיפת בצה"ל שלא היה לו חוט שדרה, אני לא יכול לכתוב פוסט סאטירי ונפלא בנושא. נמאס מהמדים המסריחים הללו! רק המחשבה שיש לי עוד שנה וחצי להעביר בהם גורמת לי לרצות לעבור לגור באוהל. אני יודע שאם אני אגיד את זה למישהו עם סמכות, אני באמת אעבור לגור באוהל, אבל במתחם צבאי מבודד שבו מטפלים באנשים עם יכולת לחשוב בעצמם. בקיצור - כל הזין, ולא ניכנס לתיאורים איפה ואיך הוא מתקבל.

אז נכון, יכולתי ללכת ולסקר את המאהל בנהריה, אבל אני לא יכול לעשות הרבה מעבר לזה. אם אני רק אגיד משהו בסגנון "יאללה מהפכה", "מוחים מפונקים" או כל דבר אחר שלא עולה בקנה אחד עם "טוב, צריך לקוות רק שלא יתחילו מחאות גם של פלסטינים כי אז אני אצטרך לעשות כל מיני דברים לא חיוניים שלכאורה יעזרו בטיפול בבעיה" יסבכו אותי בצרות עם מצ"ח.

כל הטקסט הזה הזכיר לי משהו: חבר שלי, שמכיר את מה שאני כותב פה ובאתר MySay (אני לא מקשר. תלחצו על הקישור ותעברו לדף הראשי, עצלנים), שאל אותי איך זה שבתפקידי הצבאי אני לא כותב בעיתון "במחנה". אז הרי הסיפור: ניסיתי. לא התקבלתי, וזה עוד לפני שהייתה לי ההזדמנות להוכיח את יכולותיי שיש לי או אין לי (תלוי בכם) בתחום הכתיבה העיתונאית. מאז, התגייסתי לצבא המתנגד להיגיון (אפשר לעשות מראשי התיבות צה"ל כל כך הרבה דברים, שזה פשוט לא נמאס), ויצא לי לקרוא גיליון או שניים של העיתון. מה אגיד ומה אומר, החלק האחרון לא רע, ומביא כל מיני מאמרים מעשירים. החלק הראשון, לעומת זאת, גורם לי להתגעגע לשיעורי היסטוריה בהם שמו קטעים מהעיתון "דר שטירמר". לא, לא כי "במחנה" הוא עיתון נאצי שקורא להשמדת ערבים או משהו, חלילה. גם לא כי יוזף גבלס היה מתגאה בעיתון הזה. נהפוך הוא: הוא היה מתבייש בו. בעיתון הנאצי היו לפחות מאמרים חריפים וקריקטורות שהעבירו את המסר. "במחנה" מביא גם הוא תעמולה, אבל כל כך יבשה ומשעממת עם תמונות כאלו משמימות, שבאמת כבר עדיף לקרוא תעמולה על זה שיהודים הם עכברושים. אני דיי בטוח שמחאת האוהלים שם מופיעה בתור "חבורת סטודנטים גנבה אוהלים מצה"ל הנפלא ומוחה באמצעותו נגד מדינתנו היהודית הנצחית והפלאית". שם הוא רצה שאני אכתוב, אתם מבינים?

אבל חזרה למחאות: פאק! אני לא יכול להגיד כלום על המחאות! ישימו אותי בחקירות של מצ"ח, שם מישהו משועמם שלא מצאו משהו טוב לעשות איתו, ישאל אותי כל מיני שאלות חסרות טעם בעליל, כשחטאי היחיד הוא רק לעשות מה שאזרח במדינה דמוקרטית נורמאלית אמור לעשות ללא חשש: להביע את דעתו באופן חופשי. אבל אני מניח שכרכוש צבאי, שחי בדמוקרטיה לא ממש נורמאלית, זכויות היסוד שלי לא ממש מעניינות מישהו.

אבל אני רוצה להציע משהו לנתניהו, שסופג את כל האש: תפסיק לשלוח לתקשורת קשקושים על האיום האיראני - זה לא באמת מעניין אף אחד. תן לי לספר לך משהו: אנשים שאיתי בצבא, ששייכים למחנה הימין ומדברים נגד "שתי מדינות לשני עמים", נגד ערבים באופן כללי וגם נגד שמאלנים - אומרים שעם שחרורם הם יחפשו מדינה שתסכים לקלוט אותם, כי המדינה הזו דפוקה מדיי בשבילם. אפילו הימין במדינה הזאת כבר לא פטריוטי כמו פעם. אז כשחצי מדינה בטוחה שצריך לפרק את המדינה ולהתחיל מחדש, באמת נראה לך שלמישהו אכפת מהפרסי עם הפצצה?

אז בקיצור, מי שרוצה לתאר לעצמו מה עמדתי בקשר לגל המחאות הפוקד את המדינה, מוזמן פשוט לקרוא את מה שנכתב בבלוג מינואר 2010 אחורנית. בהצלחה לכם בפרשון, ובהצלחה למצ"ח בהגשת כתב אישום. אם תמצאו פה הבעת עמדה פוליטית (ולא, העברת ביקורת על צה"ל זו לא הבעת עמדה פוליטית), תתקשרו.

שבת שלום.