לפני הכל, בגלל שאני יודע שהמ"פ שלי קורא כאן מדיי פעם (על מנת לעקוב אחריי, כדבריו), אני רוצה לשלוח מסר הרגעה: הכל סאטירי. נא לא לקבוע לי תור עם הקב"ן.

כנטורליסט (זה כמו אתאיסט, רק שבניגוד לאתאיסטים שיכולים להאמין בממבו-ג'מבו על-טבעי כזה או אחר, נטורליסטים לא מאמינים בשום שטות כזו) וכדוגל בתורת האבסורד שגורסת כי אין לחיים משמעות - אני לא מפחד מהמוות. אני אמנם לא ממתין לזה בקוצר רוח ואני לא בעד להרוג אנשים אחרים בשביל הכיף (וגם אם אתם לא נהנים מזה זה לא בסדר), אבל כשהמוות יבוא אני אקבל אותו בברכה.

עד פה, נשמע שכיף לי, נכון? אני לא מפחד מהמוות, אני מטייל לי בשלווה בלי לפחד מכל שטות מסרטנת, אני לא אבכה כשיגיע זמני. סבבה לי באופן כללי.

אבל לפעמים, כתוצאה מזה וכתוצאה מהשביזות הכללית שצה"ל גורם למרבית חייליו (כלומר, כמה אנשים מרוצים מלעשות עבודה של 24/7 בתמורה לשכר של 69 אגורות לשעה? אפילו המספר רומז שמזיינים אותנו), לפעמים חולפת לה איזו מחשבה אובדנית.

חייבים לומר זאת, יש בזה לפעמים משהו מפתה: שהצבא ישבור את הראש איך להסתדר בלי הכישורים המבוזבזים שלי, ואני אשקע לי בסייסטה נצחית, ואני אדאג למות עם הבעת גיחוך על הפנים, כי שאר החיילים ממשיכים לשרת ואני לא. קטעים איתי, הא?

אבל אפילו כאן, צה"ל לוקח ממני את ההנאה הקטנה והאחרונה הזאת. למה? לא כי יש איזושהי פקודת מטכ"ל שאוסרת על התאבדויות (יש פקודה שאוסרת על מפקד לתת לחייל שלו להתאבד. גם למפקדים לוקחים את כל הכיף), אלא כי פשוט צה"ל מצא את דרכו הייחודית להפריע לי ליהנות מהרגע. כיצד?

פשוט מאוד: אם אני מתאבד כחייל, הרי שיקברו אותי כחייל, עם המצבה המכוערת של צה"ל וכל שאר הפרוצדורות. מה שאומר שאני אשאר רכוש צה"ל לנצח נצחים. כלומר, עד שהוא יתפרק. וכמו שהמדינה הזו מתנהלת, זה יקרה תוך שנתיים פחות או יותר (אתם חייבים להודות ש-65 שנה לבדיחה זה לא רע), אבל זה עדיין מעפן.

נכון, לא אמור להיות לי אכפת מהעניין, כי אני מת והכל ואין משמעות לחיים והכל סתם חרטא, אבל למות בידיעה שזה מה שיהיה איתי תחליף את הגיחוך שיהיה נסוך על פניי באיזה פרצוף עגום. מי צריך את זה?!

אז אפשר לומר שהטמטום של צה"ל מחזיק אותי בחיים איפשהו, למרות שלפעמים הוא מעלה את החשק למות.

אז לכל החיילים ששוקלים להתאבד: באופן כללי, תעשו מה שבא לכם. לא נראה לי שזה כזה שוס כמו שעושים מזה, אבל הבעלות על החיים שלכם היא שלכם בלבד. תבלו. אבל תזכרו דבר אחד: מי שמתאבד בצה"ל - נשאר בצה"ל. והדרגות שלכם לא יעלו כשתיכנסו לקבע.

תחשבו על זה.

שבת שלום.

גלעד שליט חזר הביתה. אני אמנם לא מתומכי העסקה הגדולים (בלשון המעטה), אבל גם בי יש שמחה לראות אותו מתאחד שוב עם משפחתו.

אז הנה פוסט שאני כותב מדיי כמה זמן, שאוסף ציטוטים פיקטיביים של אנשים. הפעם, הנה מה שיש לכמה אנשים לומר על חזרתו של גלעד. בבקשה:

• "הלו, הלו! מה עם קצת קרדיט בשבילי?" (דן חלוץ לא פראייר)
• "אז אפשר לומר שיש לי סיכוי בבחירות הבאות?" (בנימין נתניהו חושב קדימה)
• "זה גם מה שאני חשבתי על בן-לאדן." (ברק אובמה מרגיע את ביבי)
• "אפילו ביבי אומר שזו עסקה במתווה אולמרט. איפה ההון הפוליטי שלי?" (ציפי לבני מתעצבנת)
• "מה מכבדים את הפרטיות שלו, מה? אז בשביל מה באתי הנה?" (אנשי החדשות מתכוננים לרגע של חייהם)
• "לא היה יכול לחכות שבוע, הביבי הזה?" (יונית לוי מתעצבנת על קיצור ירח הדבש)
• "אני נשבע להקריב את חיי למען המולדת, אבל לא ליפול למענה בשבי, זה סתם מביא לצרות." (בצה"ל עובדים על שבועה חדשה)
• "ברור שהייתי שמח לשחרר אותו בעצמי. אבל אם ביבי יכול להשפיל עוד קצת את ציפי, זה גם בסדר." (אהוד אולמרט לא שוכח מה חשוב)
• "אני מסרב להשתחרר עד שיפסיקו להגיש כתבי אישום נגד אנשי ש"ס!" (שלמה בניזרי קיבל השראה)
• "בהתחלה רצינו להוציא רק את אלו שכבר עשו תואר שני, בשביל לא להפריע למי שעוד לא הספיק, אבל לפעמים צריך להתגמש. אבל אל תדאגו, תהיה להם הזדמנות להשלים את התואר בהזדמנות אחרת." (ח'אלד משעל לא מודאג)
• "כן, אני רוצה טקס! מה זאת אומרת מה ההיגיון? לא נמאס לכם לחפש את זה בצבא?!" (בני גנץ יודע מה עיקר ומה טפל)

חג שמח.