כמו שאתם רואים, בזמן האחרון נהיה פה דיי מעפן: כל העולם בהסלמה מתמשכת, בין אם בגלל שלבני האדם נשרף פיוז כלשהו ובין אם בגלל שלכדור הארץ נמאס מאיתנו לחלוטין.

בימים טרופים כמו אלה, פרודיה על שיר שהוא גם ככה בבסיסו פרודי יכולה לעזור לשמור על השפיות.

לכן, קבלו בבקשה פרודיה על השיר "העולם שמח" של להקת כוורת (המעולה):

ידענו ימים טובים מאלה.

הצרות היו קטנות,

והיום הן גדלו ואין פה פלא.

אתה בעניינים,

ואין לך לאן לפנות.

יד ביד הולכים בטיילת תופסים מחסה.

חשוב מאוד להיות שפוי,

אבל תראה מה קורה.

אה יה יה יה העולם צורח,

העולם טובח,

העולם גונח,

אה יה יה יה העולם צורח.

עצים שכרתו אותם בלילה,

מחר עושים מהם נייר,

ועליו בעיות של אקולוגיה,

ובברזיל נכחד יצור מוזר.

אסונות בבוקר בערב ובצהריים,

העסק הזה של הצרות תמיד קורה מהר מדיי.

אה יה יה יה העולם צורח,

העולם טובח,

העולם קודח,

אה יה יה יה העולם צורח.

מכשיר שבנו אותו ביפן

פולט עכשיו קרינה,

צוחק על מה שרק קרה כאן,

באופן מיידי

צרות שלו צרות שלך.

ואני יושב בממ"ד מסרב לצאת.

ואם תשמע דבר חדש,

תודיע לי בבקשה כעת.

אה יה יה יה העולם צורח,

העולם טובח,

העולם מותח,

אה יה יה יה העולם צורח.

לשמור על השפיות, חברים.

בשבוע שעבר הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לבסיסי הירדני-לשעבר (מה שהופך אותו למקום זוועתי לביקור).

נתניהו בין השאר קיים שם שיחה עם בנות היחידה לרגל יום האישה הבינלאומי שחל באותו יום. יום האישה, אין צורך לציין, הוא לא יותר ממס שפתיים ו"העדפה מקלקלת", כפי שמכנה זאת, ובצדק, עתודאי.קום. אם זה מעודד מישהו, לפחות המצפון של השוביניסטיים שרוצים להרגיש נאורים נקי עכשיו. אז אם באופן כללי יום האישה הוא בדיחה עצובה שלא רק שלא מקדמת את מעמד האישה (עקב הנצחתה כקבוצה נחשלת שזקוקה ליום משלה) - בצה"ל מדובר בביזיון אמיתי: הרי אף אחד לא ידבר שם על שירות שווה לגברים ולנשים, או על זה שנשים עדיין צריכות לעבוד קשה הרבה יותר מגברים בצורה לא פרופורציונאלית להבדלים הפיזיים ביניהם על מנת להיות קרביות, או על זה שלכל עבודת רס"ר דורשים שיגיע גבר, כי חס וחלילה שאישה תעזור להזיז ג'ריקן ריק - שחס וחלילה לא ייפגע לה הרחם או מה שזה לא יהיה. צה"ל מנציח את הקיפוח יפה-יפה ומנקה את מצפונו ע"י מתן הטבות דביליות כגון שירות קצר ופטור מעבודות רס"ר. אבל העיקר שביבי יצטלם טוב (הוא באמת פוטוגני, הבן-זונה).

אני, בתור מי שהיה בכיתת הכוננות ביום שראש ממשלתנו הגיע (כי מרפי בן זונה), נאלצתי לעזור באבטחתו של האח"מ. אני עזרתי לדאוג שאף אחד שנמאס לו מביבי (פחות או יותר כולם) לא ינסה להתקרב למנחת המסוקים של הבסיס. בתור פרס - תקעו אותי בעמדה שלא אפשרה לי לראות אפילו את קצה-קצהו של שערותיו של נתניהו. זה לא היה מפריע לי אם לא הייתי שומע שכל אותן בנות שהיו איתו בדיון המיותר ליום האישה לחצו את ידו והצטלמו איתו מבלי שנאלצו לא לישון בלילה כי היחידה לאבטחת אישים לא יכולה להסתדר לבד.

בקיצור, אפילו בבסיס ביבי לא יוצא לי מהווריד.

לילה טוב.

ביום רביעי הקרוב יחגוג הבלוג הנידח הזה חצי עשור להקמתו (ולמתקשים שהגיעו הנה - חמש שנים).

לצערי לא אהיה פה ביום ההולדת הזה או בימים הקרובים לו, ולכן החלטתי לציין את המאורע חסר החשיבות הזה היום.

אז מה ניתן לומר על בלוג שפועל (כמעט) חמש שנים? סיקרתי שתי מערכות בחירות, אולימפיאדות, מונדיאל, מלחמות ומבצעים, חוויות בשנת השירות, חיים צבאיים ומשטרתיים, מהומות והפגנות, סיבוכים בירוקרטיים ומוחיים.

וכל זה בשביל לקבל קצת יותר מ-32,000 כניסות - דהיינות טיפה יותר מ-6,400 כניסות בשנה, דהיינות פחות מ-18 כניסות ביום. אבל מי סופר רייטינג בבלוג שכל מה שכותבו רוצה זה לכתוב סאטירה נושכת שתעניין מישהו ואולי גם תגרום לשינוי בדעת הקהל.

כיום הבלוג בכלל בירידה משמעותית הודות לכך שאסור לי להתעסק בענייני פוליטיקה רק כי אני לובש רוב השבוע מדים בצבא מזעזע שנראו כאילו עוצבו בידי ג'וליאני (או איך שלא קוראים למעצב שאוהב את הפיהרר) רק בשביל להוציא את היהודים רע. תודה לאל שלבלוג נשארה רק עוד פעם אחת לחגוג יום הולדת בזמן שאני במסגרת צבאית.

וכעת, מעט סטטיסטיקות:

32,102 כניסות.

כמה מאות פוסטים (עקב הרבה טיוטות שהצטברו אני לא יכול לתת מספר מדוייק).

6 פוסטים הגיעו למומלצים (עשרת הדיברות למחזיר בתשובה, ההצעה לבטל את חג הפסח, חמישים מדינות לי יש, לכשכש בכלב, איך לא לקבל שעות ביציאה ורשימת פתגמים מהעולם).

פוסט אחד הגיע למומלצים של עמותת ישראבלוג - חדשות טובות לדמוקרטיה (?).

3 פעמים הגעתי לדף הציטוטים.

מספר התגובות הגדול ביותר לפוסט (כולל תגובות שלי) הוא 101 תגובות לפוסט עשרת הדיברות למחזיר בתשובה - ככל הנראה הפוסט שהצליח לעצבן ברמות הכי גבוהות.

13 בעלי בלוגים קישרו אליי, מתוכם 9 לבלוג עצמו, 3 המליצו על קטע, ובלוג אחד עשה את שניהם (הבלוגרית שעשתה זאת היא The Big Little - רב תודות).

ופוסט שאני מתגאה בו במיוחד הוא הח"כ המתכתב, שהביא לבלוג את הח"כים ניצן הורוביץ (שרצה להגן על שמו הטוב מכיוון שהופיע ברשימת "לא תמיד עונים) ואורי אורבך (שהתלהב מכך שבתחילה הופיע ברשימת "תמיד עונים").

זהו להפעם, בתקווה שהבלוג הזה יזכה לחגוג עשור, עשור וחצי, שני עשורים, שניים וחצי עשורים - ובקיצור שנזכה לעוד שנים רבות של עשייה וכתיבה.

שבת שלום לכם, נהנה לכתוב בשבילכם (ובשבילי).