כשג'סטין ביבר הגיע הנה, חשבו בעיתונים שאנחנו חייבים לדעת על כל צעד ושעל שעשה בארץ הקודש.

לקראת החתונה המלכותית הבריטית, התקשורת לא נותנת לנו לפספס אפילו רגע אחד מההכנות.

נראה שבתקשורת לא מוצאים בעיות להתעסק איתן כאן, שחייבים להתעסק עם דברים חסרי חשיבות שקורים בחו"ל, או באירועים חסרי חשיבות שטורחים להביא את עצמם לארץ.

הנה עוד כמה דברים שאפשר להתעסק בהם, כי כבר אין במה להתעסק אצלנו:

• קו האופנה של קדאפי (זה הוא תופר לעצמו את השמלות, נכון?).
• מסע ההופעות המתוכנן של ליידי גאגא (תרגיעו, לא ידוע לי על אחד).
• חיפושיה של יורשת העצר היפנית אחרי חתן (מה, רק לבריטים מגיע?).
• המסע של כל החברות של ברלוסקוני לעבר התהילה (בעיקר תהילת פלייבוי, ככל הנראה).
• הרומן בין שני נמרים בנגליים בגן החיות של גיניאה (ולא, אני לא בטוח שבאמת יש להם כזה).
• התספורת של עוד איזה זמר מיותר (אחרי נינט וביבר, הזמרים כבר צריכים להבין שזה מה שיביא להם כיסוי תקשורתי בארץ).
• הטיול אחרי-צבא שאני אעשה (מה, לי לא מגיע?).

עד אז, פרופורציות.

המשך שבוע טוב.

לישראלים יש תכונה מאוד יפה: כשמשהו קורה בעולם, מה שמעניין אותנו זה מה יקרה לנו בגלל זה.

לדוגמא: מה שמטריד ישראלים זה לא העובדה שבסוריה טובחים במפגינים, אלא זה שאם אסד ייפול עלול לעלות במקומו מישהו קיצוני יותר. אמנם לגיטימי גם להתעסק בשאלת ההשפעה עלינו, אבל חשוב לעשות את זה בפרופורציה.

אז הנה עוד כמה אירועים שיגרמו לנו לשאול שאלות שכולן אגוצנטריות נהדרת תוצרת הארץ:

המאורע: הצונאמי ורעידות האדמה ביפן.

השאלה: האם ישראל תוצף במהגרים יפנים שיצטרפו לחבריהם המלוכסנים מתאילנד והפיליפינים, ויספקו לאלי ישי עבודה נוספת?

המאורע: בצרפת אושר חוק הבורקה.

השאלה: האם בישראל מוסלמיות ושמאלניות ילבשו בורקה לאות הזדהות?

המאורע: סודאן עתידה להתפצל לשתי מדינות.

השאלה: האם כתוצאה מכך האו"ם ילחץ עלינו לנקוט בשיטת "שתי מדינות לשני עמים" בטענה ש"הנה, זה עובד"?

המאורע: בבריטניה כולם מלאי ציפייה לחתונה המלכותית.

השאלה: למה אותנו לא הזמינו?

המאורע: בטורקמינסטן הכריזו על יום "הסוס הטורקמני".

השאלה: האם הנשיא ימכור לספארי שלנו סוס טורקמני?

המאורע: נראה כי שלוש מאות ילדים נאנסו במהומות בלוב.

השאלה: האם הדבר יהווה לגיטימציה לפדופילים בארץ?

המשך שבוע טוב, שיהיה.