אני לא מפרסם פה ביום השואה (יכול להיות שבשנים הראשונות פרסמתי פוסטים לא הומוריסטיים, אבל החלטתי לחדול מהעניין), אבל עברו כבר 24 שעות מאז שהוא עבר, אז אני רוצה להתייחס קצת לנושא של השוואות - נושא שהתייחסתי אליו פה ושם בכמה פסקאות, אבל הגיע הזמן להרחיב (ובאופן לא הומוריסטי, עמכם הסליחה). הביטוי "אסור להשוות" כל כך רווח במחוזותנו שהוא כבר נהפך לנלעג, והמושג היחידי שנמצא באינפלציה יותר גדולה ממנו הוא "נאצי". ברגע שמישהו משתמש במושג כלשהו שקשור לשואה, כולם מתעצבנים עליו, אומרים שאי-אפשר להשוות, כי מה שעשו לנו לא עשו לאף אחד אחר ושמדובר בזילות שואה וכולי. לפעמים זה נכון, אבל לפעמים ההשוואה במקום.

ניצול השואה נח קליגר הביע את מורת רוחו בעבר על כך שהפרקטיקה בכניסה למועדונים זוכה לכינוי "סלקציה". יש מן הצדק בדבריו - אמנם הפירוש המילולי של המילה הוא בחירה (selection), אבל יש לה קונוטציות ברורות מאוד בעברית, בדיוק כמו שהמילה "שואה" פירושה אסון, אבל כולם יודעים למה מתכוונים כשמדברים על שואה. בסלקציה במחנות ההשמדה מבצע הסלקציה קבע מי למוות בגז ומי למוות מעבודה קשה, קור, רעב ומחלות. לאור זאת, אפשר להבין למה המילה "סלקציה" צורמת לאנשים מסוימים כשזה נוגע לנעשה במועדונים. אני לא חושב שצריך לקנוס ולאסור את מי שמשתמש במילה, אבל אפשר להבין את מי שמתנגד לשימוש הזה. עם כל הכבוד, במועדון בסך הכל מחליטים מי נכנס לבלות ומי לא. זו פרקטיקה שלא נעשית נכון ויש בה לא מעט גזענות בהרבה מקרים, אבל היא לא נאצית.

אבל לפעמים השימוש במילה הזו הוא בדיוק במקום. אין שום חובה להפעיל תא גזים וקרמטוריום כדי לעמוד בהגדרה של נאצי. גם אין חובה ברצח בבורות. אפילו בחוקים סטייל נירנברג. לפעמים מספיקה פשוט הרטוריקה. הרי כשהיטלר הכתיב לרודולף הס את "מיין קמפף" הוא לא חשב על תאי גזים ורצח שיטתי. גם כשהוא עלה לשלטון הפרקטיקה הזו עוד לא הייתה מתוכננת. גם כשהוא פתח במלחמה אני בספק שזה היה בתכנון. זה הגיע לרצח שיטתי רק בשנות ה-40 (כשהיטלר התחיל לפעול בשנות ה-20). עד אז היטלר דיבר על הצורך בהשמדת יהודים, והבטיח שזה יקרה, והיו טכניקות אחרות לגרום ליהודים למות: גטאות, מחנות ריכוז, ירי ועוד כל מיני.

אבל בסופו של דבר, היטלר התחיל עם רטוריקה, בנאומים. לאט-לאט הוא בנה כוחות אלימים שיתנגשו באופן אלים בקומוניסטים ויהודים ויעשו את המוות לכל שאר המפלגות. בסופו של דבר הוא עלה לשלטון. הוא כבר אז התחיל עם חוקים נגד היהודים, אבל לקח לו שנתיים להוציא את חוקי נירנברג, שקבעו בין השאר מיהו יהודי. אני יכול להמשיך, אבל נראה לי שהכרונולוגיה ידועה לכולכם, אז אגיע לשורה התחתונה: השואה לא התחילה ביום אחד, אלא היא תוצאה של תהליך, שתחילתו שימוש ברטוריקה ונאומי רחוב.

אז אם מישהו משתמש ברטוריקה נאצית, דהיינו ממליץ להשמיד ערבים/סודנים/שמאלנים/חרדים/כל קבוצה אחרת, מבחינתי הוא נאצי להלכה וביצועיסט בפוטנציה. אגב, אם אתם עונים להגדרה, אין לי שום כוונה לחכות ולראות אם תממשו את הפוטנציאל שלכם. אנחנו חכמים בדיעבד לגבי היהודים בגרמניה שהאמינו שהיטלר הוא תופעה חולפת ושיהיה בסדר בסוף, אבל כמו שהיטלר לא ידע שהוא הולך לקראת תאי גזים כך גם היהודים לא ידעו. אבל אנחנו עוד מעט 70 שנה אחרי שחרור אושוויץ, אז אנחנו כבר אמורים לדעת שמילים יכולות להגיע למעשים.

אז האם אני ממליץ לשלוח לכלא כל אחד שמשתמש ברטוריקה נאצית? לא בטוח. כלומר, בהחלט יש מצב שיש מקום להתלונן נגדם על הסתה, אבל אין מקום לכולם בכלא. אבל אני כן אצביע על כל נאצי בפוטנציה ואקרא לו בשמו, אזכיר לו שהוא משתמש ברטוריקה נאצית וגם אשווה את דבריו לאלו של כמה בכירים ברייך השלישי.

זה לא אומר שהמדינה היא נאצית, זה לא אומר שהנעשה בשטחים הוא נאצי. אבל לא צריך לחכות לדברים הגדולים שיגיעו כדי להשוות. עדיף דווקא להתחיל להשוות בדברים הקטנים, כי גם הנאצים התחילו בקטן. אז אתם יכולים לדבר על זילות שואה מפה עד מחר, אבל אם אחרי השואה יש מי שרוצה לשחזר את האקטים שלה, אני לא זה שמבזה אותה.

אנשים לא רואים בי פטריוט גדול, אבל האמת היא שאני מת על המדינה הזו. באמת. אני ממש אוהב את המדינה שלי. בכל פעם שאני קם בבוקר ומרגיש שאני מאושר מדי, אני רק מסתכל על מה שקורה במדינה שלי וחוזר למצב הנורמלי שלי: חסר חשק לחיות, אבל עצלן מדי על מנת להתאבד.

הפעם אני מדבר על היוזמה הגאונית של שר החינוך שי פירון, להכניס לימודי שואה לגני הילדים. הרי כבר לא מספיק שרק האוכלוסיה הבוגרת והאוכלוסיה הצעירה נמצאות במצב של פוסט-טראומה, צריך שגם אוכלוסיית הפעוטות הישראלית תהיה במצב הזה. זה הרי כיפי. א' אושוויץ / ב' זה בלזן / ג' זה גסטאפו גדול / מהי ד'? זהו דכאו ליהודים בחו"ל / ה' זה היטלר / ו' זה ויימאר / ז' מה שניצולים פה מקבלים. מה? לא חמוד? לא הייתם רוצים שהילדים שלכם יידעו לשיר בעל-פה את השיר הזה? שנות תמימות זה לחלשים.

כמובן, זה לא שלא מספרים לילדים קטנים כבר עכשיו שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו: הסיפורים של חנוכה, פורים ופסח מבוססים על העסק הזה, אז מה זה כבר דמגוג עם שפם קטן שצורח כל מיני דברים? יש רק הבדל אחד פצפון: בחנוכה, פורים ופסח אנחנו בעיקר חוגגים את חוסר ההצלחה של אנטיוכוס, המן האגגי ופרעה לעשות את זה, בעוד ביום השואה אנחנו אבלים (ובצדק) על מה שהנאצים כן הצליחו לעשות. בחנוכה אנחנו מספרים שאנטיוכוס ניסה להשמיד את הדת היהודית אבל לא הצליח והשמן הספיק לשמונה ימים אז בואו נשמין; בפורים המן רצה להרוג את כל היהודים, אז אוכלים את מה שאמור להיות האוזניים של המן (זה חולני); במצרים בני ישראל עבדו קשה אבל בסוף משה הוציא אותם מזה אז תאכלו כולכם אריחים (איך זה עובר אמנות בינלאומיות אני לא מבין). בשואה, לעומת זאת, לנאצים הייתה הצלחה מסוימת ויש צפירה. דהיינו, בעוד שבסיפורי החג הם כמו סיפורי סינדרלה בהם הטובים מנצחים בסוף, ללמד את השואה ילדים קטנים זה לגדל אותם על טראומה.

יש מי שהעלו את הנקודה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיזהר מזרים ("כיפה אדומה"), מממתקים ("הנזל וגרטל"), מגלגלי טוויה ("היפהפיה הנרדמת") ומאנשים חדשים שמצטרפים למשפחה (אנשים שקוראים לילדים שלהם את "סינדרלה", כדאי שתפסיקו עם זה) - אז למה לא ללמד אותם שההיסטוריה לא רצופה בצמר גפן מתוק (הם הרי לא לומדים כלום מ"הנזל וגרטל") ושהיו מי שלא היו נחמדים ליהודים וגם תרגמו את זה למעשים? הטיעון הזה בעייתי, כי בניגוד ללימוד של דברים כמו "תתרחק מהאיש הזר שמציע לך סוכריה" או "אל תחצה כביש לבד", שקריטי שהילד יידע אותם כדי לא למצוא את עצמו קורבן אונס או מרוח על הכביש, לדעת על השואה בגיל קטן לא יעזור לילד בחיים. הילד הוא ילד דיי קטן, ואם איזשהו צבא עוין יחליט לכבוש את ישראל ויצליח בכך (כן, זה תרחיש אפשרי. לא, צה"ל הוא לא הצבא הכי מדהים ביקום, הוא יכול להפסיד) במטרה לחסל כל נפש חיה פה, העובדה שהילד יכיר את "רוץ, ילד, רוץ" או כל סיפור שואה אחר לא ממש יועיל לו במניעת הקטסטרופה הקרבה.

אז למה לא לתת לילד לחיות בלי לדעת שהקימו מפעלים שהמוצר העיקרי שלהם הוא מוות? הרי זה לא שאנחנו אף פעם לא נספר להם שהייתה שואה, פשוט ניתן להם לחיות כמה שנים בלי לפמפם להם את זה למוח. מי יודע, אולי העובדה שלא ילמדו אותם כל הזמן שכולם מנסים לרצוח אותם רק כי חתכו להם חתיכה מהאיבר הכי רגיש שיש, יביא לכך שהם ישנאו קצת פחות? וגם אם לא, את ההזדמנות להחדיר להם לראש שהם חייבים להיות חלק מחברה פוסט-טראומטית תהיה לכם לאורך מרבית שנות חייהם, ובסוף גם תוכלו לספר להם שהם חייבים להתגייס לצבא כי רק צה"ל יכול למנוע את השואה הבאה (הוא יכול, אבל רק את השואה של היהודים, משואות אחרות קצת פחות אכפת למי ששולח אותו לקרב) - אז בינתיים תנו להם קצת ליהנות מאיזו תמימות של ילד בגיל הגן, כי הם ילדים בגיל הגן.

אבל כבוד השר פירון, אם כבר בלימודי שואה עסקינן, אז מה עם קצת לימודים על שואת העם הארמני? מה עם התייחסות לרצח העם בדרפור? לצאת נגד מכחישי שואה זה מאוד חשוב, אבל היו עוד כמה ג'נוסיידים ברחבי העולם, והגיע הזמן שיוצאי מערכת החינוך יידעו על זה. אני יודע שאי-אפשר לשאול על זה למה האמריקאים לא הפציצו וכל מיני דברים כאלה שיעזרו לנו להסיק מסקנות שנוגעות לנו בלבד, אבל תחשוב על זה.

כמו בכל פסח, עולים להם הוויכוחים ברשת על האם כן או לא לאסור על מכירת חמץ בפסח. רוב המצדדים מביאים את הרעיון שלמדינה יהודית (מה זה בדיוק? אנחנו דורשים מהפלסטינים להכיר בנו כמדינה יהודית ואין לנו מושג מה זה אומר) צריך להיות צביון יהודי (כמה אומלל הצביון שלכם שהוא לא יכול להחזיק חמש דקות בלי חוקים?). אבל, משתתפת אחת בדיון נתנה עוד טיעון: זה מה שהרוב רוצה, והרוב קובע, כי זה דמוקרטיה פה. ניסיתי להסביר שדמוקרטיה פירושה הכרעת הרוב ולא עריצות הרוב, והואשמתי בתמימות.

אז אני מודה שזה קצת נאיבי מצדי לצפות ממדינה שנבחריה ומושליה בטוחים שהם מינימום גרסא משודרגת של פרנק אנדרווד* להתנהג כמו דמוקרטיה מתוקנת, או אפילו כמו אוליגרכיה מתוקנת. נכון גם שבאופן כללי הרוב קובע: רוב חברי הכנסת הצביעו בעד העלאת אחוז החסימה, והנה, קיבלנו פוטנציאל לאיחוד של בל"ד ורע"ם-תע"ל. לרוב אכן יש את היכולת להעביר את החוקים שהוא רוצה, ולמיעוט נשאר לפנות לבג"צ. עם זאת, זה שהרוב החליט על משהו זה עדיין לא הופך את החוק שעבר ליותר דמוקרטי.

הבעיה עם דמוקרטיה היא שהמשטר הזה דורש עוד כמה דברים חוץ מהליכה לקלפי שתביא לבחירתם של 120 אידיוטים (טוב, נפרגן להם קצת. 119 אידיוטים) שיצביעו על חוקים, יעבירו אותם ואז כשיתרעמו על החוקים האלו הם יגידו "הרוב קובעך וקקה בידיך". דמוקרטיה גם צריכה להתחשב בזכויותיו של המיעוט. הרי אם באירופה יאסרו על מכירת מצות כי מדובר בשימוש לרעה בחומרי בניין (עשו לי טובה, אתם יודעים שזה בעצם דיקט. אתם משקרים לעצמכם ואומרים שזה ראוי למאכל, אבל זה דיקט), אנחנו לא נקבל את זה בקטע של "טוב, הרוב קובע", אלא נזעק משהו עם אנטישמיות, עריצות, פגיעה בחופש הדת וכל הדברים האלו - דברים שהם, אפעס, נכונים.

הרוב, מה לעשות, חושב הרבה פעמים שטויות. פעם הרוב חשב שהאישה צריכה להיוולד, לגדול, לחיות ולמות במסגרת המצומצמת הזו שנקראת "המטבח". פעם הרוב חשב שלקחת למישהו את החירות שלו ולהגיד לו "אתה שייך לי מעכשיו ועד יום מותך ואתה תעשה מה שאני אגיד" זה בסדר. הרוב פעם חשב שלהרוג הומוסקסואלים זה לגיטימי (אוקיי, בחלק מהמקומות זה לא "פעם"). פעם הרוב (לפחות הרוב של המצביעים) חשב שג'ורג' בוש צריך להיות נשיא (אבל רק פעם אחת, ייאמר לזכות הרוב הזה). בקיצור, לא פעם הרוב מוכיח שהוא לא כשיר לקבל אפילו רשיון נהיגה.

אז כשזה מגיע לבחירת נשיא, אכן אם הרוב טמבל גם המיעוט יצטרך לסבול. אבל כשזה מגיע למה שאני אוכל או לא אוכל, אמכור או לא אמכור (כל עוד לא מדובר במשהו שמסכן את הציבור או פוגע באחרים), אקנה או לא אקנה - דמוקרטיה מתוקנת אמורה לשלוח את הרוב לחפש את החברים שלו. הרי זה לא הגיוני שאם לרוב יימאס לראות מכוניות בצבע אדום אז נוריד מהכביש מכוניות בצבע אדום. זה לא הגיוני שאם הרוב יחליט שצריך להגלות את נתניהו (מודה שבלהט הרגע אני גם עלול להיות חלק מהרוב הזה) אכן נגלה את נתניהו. זה לא הגיוני שאם הרוב יחליט להרוג את ג'סטין ביבר אכן נעמיד אותו מול כיתת יורים (למרות שעצם המחשבה על כך מעלה חיוך).

הרוב יכול לכפות את דעתו על המיעוט כשהבחירה היא בינארית, או זה או זה. או שבוש יהיה נשיא או שקרי יהיה נשיא. או שניתן לפלסטינים את הגדה המערבית או שלא ניתן. אבל כל העסק הזה של חמץ, לדוגמא, הוא היברידי - זה שאני אפיקורס מוחלט שאוהב לאכול בפסח לחמניה עם חזיר בשמנת (כדאי לכם לנסות) לא מונע מאף אחד אחר לאכול את הדיקטים שלו (תתמודדו, זה דיקט) או את הלחמניות לחולי צליאק שלו. הרי זה לא שאם נרשה למכור חמץ בפרהסיה כל הסופרים יפציצו עם לחמניות - אנשים רוצים לשמור על תעודת הכשרות שלהם - זה פשוט ייתן לכל בעל עסק את הבחירה האם הוא רוצה או לא רוצה למכור ולהציג חמץ בפרהסיה במהלך פסח. ואם זה לא בא לכם טוב בעיניים, איך אומרים, תתמודדו. יש אנשים ממורמרים שלא מסוגלים לראות ביטויים של אושר ושמחה אצל אנשים אחרים, אבל גם אם הממורמרים האלו יהיו הרוב (אנחנו בדרך לשם) אנחנו לא נאסור על הפגנת שמחה וחיבה בפרהסיה.

אז האם הרוב קובע? בהחלט, לפחות הרוב של חברי הכנסת. האם זה אומר שכל החלטה של הכנסת היא דמוקרטית? לא ממש. אם הרוב יחליט לאסור עלינו להגיד נאצי זה יהיה, מה לעשות, לא דמוקרטי (ואפילו קצת נאצי). אז עם כל הכבוד לרוב, הגיע הזמן שמישהו יגיד לו שבדברים מסוימים הוא יכול לשמור את הרצונות שלו לעצמו בלי להתעמר במיעוט שלא מסכים איתו.

*בואו נסגור עניין, ח"כים ושרים יקרים: אתם לא פרנק אנדרווד. אתם אפילו לא דאג סטמפר, יו"ר הלשכה שלו (למרות האובססיה שלכם והרצון שלי לשלוח את כולכם למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים). אתם אולי, אולי, גרסא ממש גרועה של דון דרייפר, ובזה אני מתכוון שאתם מסוגלים למכור את הזבל שלכם להמונים, לא שיש לכם איזשהו קסם אישי או תחכום.