רוצים לקצר את החופש הגדול? אז רוצים. חרטא. אני אמנם בעד (וזה עוד מתקופתי כתלמיד), אבל זה לא באמת יקרה.

אבל לי אין כוח לשטוח שוב את טיעוניי נגד החופשים הארוכים הללו (ואל תגידו לי משפטים בסגנון "אוי-אוי-אוי, אנחנו עובדים קשה כל השנה, אנחנו צריכים את החופש הזה כדי לנוח" - אני חייל. אני משרת באחד האזורים הכי מסריחים במדינה הזאת. החופש הכי ארוך שאני יכול לקבל הוא של שבוע, אלא אם אני עוקץ גימלים רציניים. אתם לא רואים אותי מתבכיין, נכון?).

לכן, הנה מה שיש לאנשים אחרים לומר על היוזמה לקצר את החופש בששה ימים עלובים ולהחזיר אותם בחופשות חג אחרות:

• "היי, זה שאני מת לא אומר שפגו זכויות היוצרים שלי על המותג 'ישראבלוף'." (יוסי בנאי קם מהקבר)
• "בהתחלה שמעתי שמקצרים את החופש ונחרדתי: מה, להיות עוד זמן עם הרוצחים האלו? אבל אז שמעתי שמאריכים חופשים אחרים ונרגעתי." (מורה מהשורה אצל הפסיכיאטר)
• "אני חושב שהמסר שלנו לא עובר כמו שצריך. אנחנו מרביצים למורים בשביל להאריך את החופשים, לא בשביל לקצר אותם." (יו"ר מועצת התלמידים הארצית בפגישה עם שר החינוך)
• "תפסיק לבלבל לי את המוח ולך תמצא איזשהו קבר לאמץ." (גדעון סער בתגובה)
• "אני בעד קיצור החופש הגדול - אתם יודעים כמה פניות מהורים שלא עומדים בהוצאות אני מקבלת בחופשת הקיץ?" (עובדת סוציאלית מדברת)
• "שר החינוך הביתה! שר החינוך הביתה!" (התלמידים מפגינים נגד השינוי)
• "יש מישהו שיכול לנאום להם נאום היסטורי?" (גדעון סער בפאניקה)

וזהו להיום.

שבוע טוב, חברים.

הרומן שלי עם חיל השלישות (אכ"א) החל עוד באמצע 2007, עת היותי מלש"ב.

אז, החכמים סירבו לקבל התייחסות של רופא המשפחה שלי ושלחו אותי לניאורולוג. כשגם חוות הדעת שלו לא נשאה חן בעיניהם, הם נזכרו לספר לי שיש גם ניאורולוג בלשכת הגיוס (וכן, יש פה פאשלה רצינית גם של חיל השלישות ולא רק של חיל הרפואה).

העסק הזה המשיך עם מספר קטעי חלמאות מדהימים שהתגלו במיונים שלי, באדיבות יחידת מיט"ב (חיל השלישות, נכון): אם מדובר במיון שמתחיל ב-9:00 כשהשוברים ברשותך תקפים רק לאוטובוסים כך שאין סיכוי לאדם מהצפון להגיע בזמן; אם מדובר בזה שכאשר הגעתי למיון הפקידים במקום לא היו מודעים לכך שיש מיון; אם מדובר בזה שכאשר שלחתי קבלות על מיון שהובטח לי עליו החזרי נסיעות - התבשרתי ששלחתי את הקבלות למקום הלא נכון וששולחים לי אותן חזרה על מנת שאשלח אותן למען הנכון (כי כל כך קשה לצה"ל לשלוח מכתבים לעצמו ולחסוך לי את הבול); ואם מדובר בעוד אלף ואחד דברים אחרים.

בסופו של דבר, החליטו בשלישות לחתוך את הקשר בינינו ולהעיף אותי לשח"ם (שירות חובה במשטרה) - שבאמ"ש (אגף משאבי אנוש - אכ"א של המשטרה) ישברו את הראש איתי. לצערם של אנשי השלישות - הוציאו אותי מתפקידי במשטרה ומאחר ולא התעניינתי בתפקידי הסיור המשטרתיים (אפשר להאשים אותי?) העדפתי לחזור לצה"ל (איזו טעות גורלית).

כך חזרתי לידיו האמונות של חיל השלישות - החיל שלא מתואם לא עם עצמו ולא עם שום גוף אחר בצה"ל.

את העובדה שהחליטו שם לתקוע אותי בבסיס שכוח אל שבספטמבר יהפוך אותי ואת חבריי למקצוע לפושעי מלחמה - החלקתי להם.

השבוע קרה השיא: אני את תפקידי ביצעתי ועודני מבצע בחיל התקשוב. סבבה, נחמד לי (עד כמה שאפשר במסגרת בה ההיגיון הוא עצם בגרון ותו לא). ואז התקשרו אליי מבטחון מידע פקמ"ז. זה היה תוכן השיחה:

"הלו?"

"אוריה?"

"כן."

"היי, מדברים מבטחון מידע פקמ"ז."

"כן?"

...

"אני מבינה שיצאת מתקשוב, נכון?"

"לא. ממש לא."

כמובן שרק לאחר מכן הבנתי בטיפשותי שהייתי צריך לשאול לאן, על פי הנתונים שבידיהם, אני משוייך (בטח לחיל הכללי). בשלישות של היחידה שלי, אגב, לא ידעו על מה אני מדבר.

אז הריעו לצה"ל: הגוף שמוכיח שיש נסים! כי אם אין נסים, אין לי הסבר איך גוף כל כך לא יעיל מצליח לעשות את העבודה שלו.

סופ"ש נעים לכולם.

שלום רב.

מי שהתעדכן מעט במתרחש על פני כדור הארץ, לבטח יודע שג'ורג' מיטשל, השליח המיוחד של הבית הלבן למזרח התיכון - התפטר. למה? זה לא באמת רלוונטי, מאחר והוא הועיל פחות מאיש או"ם.

מה שמשך את תשומת לבי היה נאום הפרידה של נתניהו ממיטשל, בו אמר כי "הפלסטינים הקשו עליו [על מיטשל]".

הפלסטינים, מבחינתם, טענו את אותו הדבר בדיוק על הישראלים: שהקשינו עליו.

רגע, רגע, רגע, רגע - תנו לי להבין: מבחינת כל אחד מהצדדים, רק הצד השני הקשה.

טוב, צודקים, למה להם לקחת אחריות? מישהו רואה את נתניהו אומר "הייתי סמרטוט ועשיתי כל דבר אפשרי על מנת לטרפד את החזון שלי מנאום בר-אילן"? אתם רואים את הפלסטינים אומרים "וואלה, הערמנו מלא קשיים ותנאים על המשא ומתן, וככה דפקנו אותו"? אתם רואים מישהו בעולם הזה לוקח אחריות על משהו?

כמובן שבאופן עקרוני שניהם צודקים - שני הצדדים דפקו את העסק עד העצם.

אבל מה שמעסיק את מנהיגי האומות הוא לא המשא ומתן, אלא הקרדיט שיקבלו עליו. הנה תרחיש של השיחות של שני המנהיגים עם מיטשל, כשהוא מודיע להם על התפטרותו:

מיטשל: שמע, ביבי, נמאס לי.

נתניהו: משרה? כן, אני יודע, היא יודעת להציק לפעמים.

מיטשל: לא, אני מתכוון שנמאס לי ממך ומאבו-מאזן ומכל החרטא הזה. אני מתפטר.

נתניהו: באמת שאני לא מאשים אותך - הפלסטינים לא מפסיקים להקשות עליך.

מיטשל: גם אתה לא בדיוק עשית לי חיים קלים.

נתניהו: נו, נו, בוא לא נגזים.

מיטשל: אני לא מגזים. אתה חתיכת שמוק.

נתניהו: בסדר, אני יודע, נכון. אבל אתה תגיד לעולם שזה הפלסטינים שעשו צרות.

מיטשל: למה שאני אעשה דבר כזה?

נתניהו: כי העולם כולו נגדנו. אם אתה אומר שיש לישראל חלק באשמה, אף אחד לא יסתכל על זה שאתה מאשים גם את הפלסטינים. פעם אחת אתה חייב להוציא אותנו טוב.

מיטשל: חשבתם פעם אחת לעשות משהו שיוציא אתכם טוב?

נתניהו: חשבתי על זה, אבל אתה רואה את זה קורה עם הקואליציה הזאת?

מיטשל: אני לא רואה שום דבר קורה עם הקואליציה הזאת.

נתניהו: בדיוק, אז עשה טובה, ותעשה לנו איזו ג'סטה קטנה ככה, הא?

מיטשל: לך תחפש את החברים שלך.

מיטשל: שמע, מחמוד, נמאס לי.

עבאס: מבישולים של משעל? כן, אני יודע, הוא על הפנים. אבל אתה יודע, פיוס זה פיוס.

מיטשל: התכוונתי שנמאס לי מהמזרח התיכון. אני מתפטר.

עבאס: בכל זאת, עם ביבי פה, אני לא יכול להאשים אותך.

מיטשל: ואתה מה? שה תמים?

עבאס: אם הייתי שה תמים כבר הייתי על האש, בפיתה. אבל זאת לא אשמתי.

מיטשל: מה לא אשמתך, חתיכת דרעק? אתה וההתעקשות שלך על הדברים הכי לא רלוונטיים.

עבאס: אני לא אשם.

מיטשל: אתה חתיכת כלב, אתה יודע את זה? מה לא אשם?! אתה תקעת מקלות בגלגלים של המו"מ בדיוק כמו ביבי!

עבאס: אבל אתה לא תגיד את זה לתקשורת.

מיטשל: גם אתה? מה נסגר אתכם פה במזרח התיכון? השמש דפקה לכם את המוח?

עבאס: אני חושב רק על דבר אחד: מישהו בכלל יאמין לך אם תגיד שהפלסטינים אשמים?

מיטשל: בן זונה.

בהצלחה לשליח החדש, הולך להיות לך דרעק רציני.

שבוע טוב.