יום חמישי היה בשבילי יום מחורבן. בית היוצר, כרגיל, הוא צבא ההגנה לישראל.

אחרי יום שלם בו הייתי צריך להסתובב בשיא החום בשמש הצהריים במדי א' בגלל טקס החלפת המ"פ שלי. הטקס היה הגזמה, ובאמת לא הבנתי למה מ"פ, עם כל ההערכה שלי אליו, צריך טקס משל מדובר בחילופי מפקד היחידה. כלומר, הרס"ר באמת היה צריך לשים את כובע הטקסים שלו, ללכת כמו פינגווין עם צליעה ולהעביר אותנו לדום ולנוח? הלו, סוף מאי בשמש הקופחת בשעת הצהריים. הכומתה המזורגגת הזאת ממש לא מספקת הגנה מהחמה הלוהטת. החלק הגרוע בכל הטקס היה שהרס"ר החליט שאסור לבוא עם חולצה לבנה (או בכל צבע אחר) מתחת לחולצה של מדי הדקרון (א') המחורבנים. מאחר ולרובנו לא הייתה גופיית סבא, נאלצנו לעמוד בשיא החום כשאין מה שמפריד בינינו ובין המדים מעודדי ההזעה האלו.

אבל זה עוד החלק הכיפי של היום הזה. היחידה שלי, כך מסתבר, עזרה בפרוייקט צה"לי וממשלתי, שכלל גופות של מחבלים. היחידה שלי עזרה במענה לוגיסטי, ובחמישי נגמר הסיפור והיה צורך להחזיר את כל הציוד לבסיס. סגן מפקד היחידה שלנו החליט שלא מדובר בפרוייקט של חיילי הלוגיסטיקה בלבד, אלא של כלל חיילי היחידה, והנחה שכל אגף ישלח מספר חיילים לעזור בהעמסת הציוד בשטח ובפריקתו בבסיס היחידה. עד כאן, ניחא. לא שלאגף שלי יגייסו את כל היחידה לעזור, אבל מצד שני מנהלי אגף הלוגיסטיקה יכולים לסגור את השיבר ליחידה כולה. חוץ מזה, מה זה קצת עזרה בין חיילים?

אבל כמו שנאמר, זה קרה בחמישי בצהריים, כשכולם רוצים לצאת הביתה. מלבד ההחלטה שכל אגף צריך לשלוח חיילים לעזור, סגן מפקד היחידה קיבל עוד החלטה תמוהה משהו: שאף אחד מהבסיס לא ייצא הביתה עד שתסתיים הפריקה. בהשארה של חיילים שלא תורמים למאמץ אין טעם, ככה שאפשר להבין שמדובר בקדושת השוויון בנטל, שבשמה דופקים את כולם, כדי שהשוויון יהיה למטה. הרבה יותר הגיוני לפצות באופן נקודתי את אלו שעבדו ונאלצו לצאת הביתה מאוחר (למשל, לתת להם גם לחזור לבסיס מאוחר), אבל הקשר היחידי בין צה"ל לרציונליות זה האותיות צ' ו-ל' שקיימות בשתי המילים.

למרבה המזל, הרס"פ שלנו לא חושב מספיק עקום כדי לשתף פעולה עם שטויות מהסוג הזה, ולאחר שהמ"פ (החדש) החליט שכל הבנים של הפלוגה יישארו ויעזרו כדי לתקתק עניינים, הרס"פ הלך לרס"ר ושכנע אותו לתת לבנות לצאת הביתה (בשעה איחור, בגלל חוסר הוודאות). כבר דיברתי פה בעבר על כך שגם בנות יכולות לעזור בעבודות פיזיות, אם הן פשוט יהיו יותר בנות על כל ציוד, אבל חוץ מהמ"פ הקודם - שכנראה גם כבר הפסיק - אף איש בצה"ל לא טורח לקרוא כאן, והעצה לא יושמה מעולם. נו, שוין.

כך, הלכנו לנו הבנים לעזור בפריקה. בינתיים, מסתבר שגם השוויון בנטל התפרק, והאגף היחידי שנשאר לעזור לנו היה, לא ייאמן, אגף הלוגיסטיקה. בקיצור, ההיגיון חגג. וכך, לבדנו, פרקנו את הציוד, שחלקו נגע בגופות עטופות בניילון. אני עדיין לא בטוח אם אלו שהיו שם איתי נגעלו יותר מהעובדה שהציוד נגע בגופות (שוב, עטופות) או בערבים. אבל היי, עם ישראל ידוע בגזענות המשובחת שלו (תוצרת אירופה), אז על מה אני בוכה? הסודנים הם סרטן, הערבים רוצחים ואנסים כמו משה קצב ורוצחים כמו משה בן איבגי הם לא דוגמא מייצגת.

וככה יצאנו הביתה באיחור של ארבע שעות, ממורמרים וממש לא טובי לב. אבל הכל למען המטרה של קציני צה"ל: טחן את הסדירים עד כמה שאפשר.

לילה טוב.

צהרי שבת נפלאים לכם.

אז אחרי שביומיים האחרונים העליתי פה מערכונים פרי עטי, הגענו לסיום של ספיישל "סופ"ש של מערכונים" (מי שזה עניין אותו, שיטקבק). ניתן לקרוא את המערכון הראשון ואת המערכון השני. המערכון האחרון יעסוק במה שהבחירות שהיו אמורות להיות קמו ונפלו עליו: השוויון בנטל. מי שקורא אצלי מספיק זמן, יודע שאני חושב שגיוס חובה זה רעיון גרוע שגובל בטמטום. אבל אם יש רעיון עוד יותר מופרך זה הרעיון של שירות אזרחי חובה בשם השוויון בנטל. הרי שוויון בנטל לא באמת יהיה, בגלל אופי השירות השונה. ואז העליתי בפני הבלוגר nadavs, בבדיחות הדעת, שאולי בשם השוויון בנטל גם ניתן לבני השירות לעשות מילואים. ואז nadavs הפנה אותי לכתבה הזו, לפיה כמה חברי כנסת כמו דוד רותם, מוץ מטלון, אבי דיכטר, זבולון אורלב, איתן כבל, אריה אלדד, עינת וילף, ניצן הורוביץ ויואל חסון באמת רוצים שירות מילואים עד גיל 45 למי שיעשה שירות אזרחי. לי, באופן אישי, זה נראה כמו מערכון מופרך של "ארץ נהדרת".

בגלל שכותבי "ארץ נהדרת" עדיין תלויים בשיקולים מסחריים, לא הייתי בונה על זה שמישהו שם יעז לצחוק על הרעיון האידיוטי הזה (מדיכטר וכבל לא היו לי ציפיות לעודף שכל. אבל מה עבר על הורוביץ ואלדד?). אי לכך, אני מציג לכם את המערכון שלי, שלא יופיע בשום תוכנית סאטירה מסחרית:

נתראה במילואים

דלפק קבלה. מאחוריו עומדות שתי פקאצות סטריאוטיפיות בגיל העשרה

פקידה א': יואו, אחותי, היום מגיעים מילואימניקים. איזו התרגשות!

פקידה ב': כן, אה? יש לי חברה שאחראית על מילואימיניקים שמשרתים בשטחים, אומרת שמדובר באנשים מה זה מדהימים.

פקידה א': באמת?

פקידה ב': נשבעת לך. אומרת שיש להם המון רצון, ואיך קוראים לזה... מביטציה?

פקידה א': מוטיבציה?

פקידה ב': לא, זה משהו אחר. אבל הכי חשוב: הם מה זה חתיכים.

שתי הפקידות מקפצות ומצחקקות בהתרגשות

פקידה א': וואי, רק שיגיעו כבר.

פקידה ב': הנה, נראה לי מגיע אחד.

מילואימניק: (נכנס. לבוש בבגדים אזרחיים. נראה מבולבל) שלום. פה מטפלים במילואימניקים?

פקידה א': כן. איך אפשר לעזור לך?

מילואימניק: אני חושב שנפלה כאן טעות. קיבלתי את הצו הזה לשירות מילואים.

פקידה ב': כבר אני אבדוק. מה השם, בבקשה?

מילואימניק: ירון לוי.

פקידה ב': (מקלידה) ירון לוי. (מתבוננת במסך) כן, אתה מופיע פה. אין שום טעות.

מילואימניק: אבל לא עשיתי צבא. עשיתי שנה מסכנה של שירות לאומי בבית חולים.

פקידה א': נכון, בגלל זה אתה תעשה מילואים.

מילואימניק: לא הבנתי.

פקידה א': מה יש להבין? בשם הרצון לשוויון בנטל, הוחלט שגם בני שירות ישרתו עשרה ימי מילואים בשנה במסגרות האזרחיות בהם התנדבו בימי שירות החובה שלהם.

מילואימניק: ויש תקן לפקיד בית חולים במילואים?

פקידה ב': כן. כל פעם מישהו אחר ממלא אותו. בנינו את זה ככה שהתקן כל הזמן יהיה מלא.

מילואימניק: ואני הולך לעשות את זה בשכר מלא?

פקידה א': כן. כמו מילואימניק.

מילואימניק: זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים.

פקידה א': (מסננת לפקידה ב') לא מספיק שהוא לא כזה חתיך, גם אין לו את ה... איך קוראים לזה?

פקידה ב': מביטציה?

פקידה א': כן, זה.

פקידה ב': מה אני אעשה, לא כל המילואימניקים מושלמים.

מילואימניק: מה הולך כאן?

פקידה ב': דיברנו על זה שאתה מילואימניק מעפן. למה, זה מפריע לך?

מילואימניק: את יודעת, טיפה.

פקידה א': לא נורא.

מילואימניק: טוב, אחרי שסיימנו עם הפארסה הזאת, יגאל שילון מוכן לצאת ואני אלך מפה הביתה?

פקידה ב': זו לא מתיחה.

מילואימניק: תזכירי לי עוד פעם למה אני צריך לעשות מילואים בתור פקיד בבית חולים.

פקידה א': שוויון בנטל. לא הגיוני שחייל יעשה מילואים ואתה לא. ככה זה שוויוני.

מילואימניק: את מבינה שחייל עושה עשרים ואחד ימי מילואים בשטח, לפעמים כל הזמן הזה בלי לראות את הבית, בזמן שאני עושה רק עשרה ימים וחוזר כל ערב הביתה, נכון?

פקידה ב': למה אתה חושב שאני לא מבינה? אני נראית לך מטומטמת?

מילואימניק: קצת.

פקידה א': אבל עובדה, ככה זה שוויוני.

מילואימניק: בואי תסבירי לי, בבקשה, איך זה שוויוני.

פקידה א': כי הם עשו עבודות כפייה, אתה עשית עבודת כפייה, ועכשיו שניכם עושים המשך של עבודות הכפייה האלו בשכר מלא. שוויוני.

מילואימניק: (לפקידה ב') היא שומעת את עצמה כשהיא מדברת?

פקידה ב': לא תמיד. יש לה איזו הפרעת קשב.

מילואימניק: טוב, סיימתן לבזבז לי את הזמן?

פקידה ב': לא, אתה צריך לקבל טופס וללכת לבית החולים ולהיות שם עד חמש בערב בתור פקיד.

מילואימניק: תזכירי לי למה אני צריך לעשות את זה? כל מה שאני עושה זה לקחת לפקיד קבוע את העבודה.

פקידה א': אתה גם לוקח חלק בשוויון בנטל. זה הרי הכי ישראלי.

מילואימניק: הנה רעיון: אולי נבטל את הנטל? שרק מי שירצה יהיה בצבא או יתנדב?

נשמעת אזעקה, חיילי ימ"מ פורצים למקום

מילואימניק: מה קורה פה?

פקידה ב': הצעת הצעה לא פטריוטית, אז ייקחו אותך לסוריה, גם שם כולם מתנדבים.

מילואימניק: מה הקשר סוריה?

פקידה א': לא יודעת, אבל עכשיו כולם מסתכלים על סוריה כשאנחנו עושים משהו מטומטם.

מילואימניק: (שנתפס בינתיים ע"י הימ"מ) מה?!

פקידה ב': ביי.

חיילי הימ"מ לוקחים את המילואימניק החוצה

פקידה א': איזה מעפן הוא.

פקידה ב': לגמרי.

והמשך שבת נפלאה לכם.