הנה המצב: לפני כשלושה שבועות השתחררתי משנת השירות שלי, ויש לי עוד כחצי שנה לפני הגיוס (הייתי מקדים, אבל יש לי מיונים לתפקיד שדורש סיווג בטחוני של השב"כ. מאחר וצה"ל לא מסוגל ליצור סדרה של ארבעה מפגשים על פני שלושה חודשים, ייתכן שאפילו ידחו לי את הגיוס עוד יותר אם אני לא אפול בדרך), ואין לי עבודה או תעסוקה כלשהי חוץ מהבלוג הזה ועוד כמה פרוייקטים מדשדשים. אי לכך, יש לי מספיק זמן בשביל להעלות שאלות לא רלוונטיות. הרי מבחר:

מה בדיוק חשבו לעצמם בערוץ 1 כשהחסות לסרט "שיטת השקשוקה" הייתה לרוטב שקשוקה?

מה בדיוק אלי גולדשמידט אמר לעצמו טרם עלה לדיון על הסרט הנ"ל? "אני שקרן מוצלח"?

מה עובר למאיר שטרית בוואקום שבין האוזניים שלו? גרסא מציאותית ל-"1984" זו דמוקרטיה במיטבה?

למה קיבינימט צה"ל לא עושה הסכם עם הרכבות בשביל שנוכל להגיע בפחות מעשר שעות בלי להוציא על זה ים של כסף?

למה כשמאשימים יהודי זו אנטישמיות, כשמאשימים אישה זה שוביניזם, כשמאשימים הומוסקסואל זו הומופוביה, ואף פעם לא חלילה האשמה מוצדקת?

מה האידיאולוגיה של אלו שעומדים מאחורי הקבוצה בפייסבוק "שמאלנים מגעילים אותי"? כלומר, מה שמעצבן אותם זה ששמאלנים רוצים שוויון לכולם. סתם מעניין אותי לדעת כמה מהם הזדעזעו כשלא נתנו בחו"ל שוויון הזדמנויות ליהודי.

מתי אני אמצא עבודה? אגב, אני פתוח להצעות.

האם אני בן האדם היחידי שראה את "משימה בלתי אפשרית" ולא התלהב?

כמה אתם משועממים שאתם הגעתם עד לשאלה הזו?

סופ"ש נעים.

פעמיים כבר שאני קורא על כך שנתניהו הודיע לשריו ולחברי מפלגתו שמומלץ להם מאוד להצביע בעד החוקים שהוא מקדם (כדוגמת חוק הקרקעות או חוק מופז הידועים לשמצה), אחרת יפוטרו/יתפטרו/יתפוטרו/יעופו/יועפו/משהו אחר שישפיע על הקריירה הפוליטית שלהם בתקופה הקרובה.

אכן, נתניהו אוכל את הדייסה שבישל: מסתבר שלמרות שלרוב הפרשנים הם מבלבלי מוח סדרתיים שמדברים בעיקר שטויות, גם להם מדיי פעם נפלטת בטעות איזשהי פרשנות נכונה. מהרגע שכבר הבינו לאן מתקדמת הממשלה של נתניהו, אמרו שהממשלה הזאת לא תתן לו לזוז, מפני שאפילו המפלגות שיש להן מצע כמעט זהה, כדוגמת ש"ס ויהדות התורה, לא מסוגלות להגיע להסכמה על איזו שתייה להביא לישיבת הממשלה.

וראו איזה פלא: נתניהו נתקע עם ממשלה שלא תתן לו לפעול לפי המדיניות שהוא רוצה: רוצה להפריט את קרקעות המדינה? אופס, ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי מתנגדות בעיקר מטעמי "והארץ לא תימכר לצמיתות" (לא זוכר איזה פסוק זה, אתם מוזמנים לעזור), והעבודה לא בקטע כי היא מפלגה לכאורה סוציאל-דמוקרטית ומתנגדת להפרטה, ועדיין נשארה לה טיפת יושרה (אבל רק טיפה). ככה ביבי חוטף גול עצמי.

ואז הוא נותן את הדיל: או שאתם הולכים עם המדיניות של הממשלה (דהיינו, של הליכוד) או שאתם הולכים מהממשלה הזו.

לכאורה, הגיוני: לממשלה צריכה להיות מדיניות מסויימת ולא הגיוני שהשרים עצמם ילכו כנגד המדיניות הזאת. מצד שני, בדמוקרטיה נורמאלית (נו, טוב, אנחנו לא דמוקרטיה נורמאלית, מותר לנו) לא ייתכן שכל הצעה של הממשלה תעבור רק כי היא של הממשלה ותואמת את המדיניות שלה (אגב, טרם הצלחתי להבין, חוץ מזה שהממשלה ימנית, מה בדיוק המדיניות שלה). השרים וחברי הקואליציה צריכים להיות בעלי יכולת לומר "רגע, החוק הזה אידיוטי/מסוכן/לא דמוקרטי/חסר היגיון/יגרום בעיקר לנזק/אחר", ולהצביע נגד על מנת למנוע מהחוק האידיוטי לעבור בחסות הממשלה.

אבל בישראל כמו בישראל, הכל הולך בצורה הפולישוקית. אצטט מהפרק בו פולישוק רוצה להצביע בעד יוזמה של שרת החינוך נגד האלימות בבתי הספר, אך לראש המפלגה שלו יש תוכניות אחרות, והוא אומר: "הוא יצביע בעד מה שאנחנו נגיד לו להצביע".

וכך גם פועל ביבי: הם יצביעו בעד מה שאני אגיד להם, או שהם יעופו מפה על טיל.

אז זהו, שבלתי אפשרי שזה יעבוד ככה: חברי הכנסת לא נבחרים בידי הציבור כדי להצביע בעד מה שרוצה ראש הממשלה, אלא בשביל לייצג אינטרסים של הציבור. בגלל שיש לנו שיטת בחירות וממשל מפגרות יותר ממאיר שטרית, אין שום אפשרות ליצור קואליציה בעלת אינטרסים דומים. אבל עדיין, אני יודע שחצי אם לא יותר מהציבור ישים פתק לבן, אם הוא יבין שהאנשים שבחר בהם משותקים וכבולים להסכמים קואליציוניים ולגחמות של ראש הממשלה (מי שלא יהיה, אני דיי בטוח שזה עבד ככה גם אצל ברק, שרון ואולמרט).

אמרתי פעם במאמר הזה שעל מנת להקטין את השחיתות של חברי הכנסת יש לעבור לבחירות אישיות (למה ומדוע, במאמר, אני לא מפרט עכשיו).

על מנת למנוע את המצב שבו ראש הממשלה משמש כדיקטטור בממשלתו, יש קודם כל לעשות את מה שעשו במדינות רבות באירופה שעדיין משתמשות בשיטה הפרלמנטרית: מי שנכנס לרשות המבצעת נפרד לשלום מהרשות המחוקקת ובמקומו ייכנס הבא בתור ממפלגתו (או, במידה ונעבור לבחירות אישיות, מי שנבחר למקום השני של אותו איזור), וכוחה היחידי של הממשלה בענייני חקיקה הוא בהצעות חוק של שרים. כך שהשר החדש לא יכול להצביע בכנסת. בצורה כזו, ראש הממשלה לא יוכל לאיים על שרים שבמידה ולא יצביעו הם יפוטרו, כי הם לא יכולים להצביע. במידה ויודיע להם שאם חברי מפלגתם שבפרלמנט לא יצביעו יפוטרו, הוא עלול לאכול אותה אפילו יותר: אותו חוק שמפריד בין הרשות מחוקקת למבצעת הוא דו-סטרי, דהיינו שאם חבר פרלמנט הפך לשר ונפרד מהרשות המחוקקת, במידה ויעזוב את הממשלה הוא חוזר לפרלמנט ומעיף לכל הרוחות את מי שמילא את מקומו. אם ראש הממשלה יעיף שרים בשל התנהגות חבריהם למפלגה, ראש הממשלה רק יכניס לכנסת אנשים עם דעות דומות לאלו שהצביעו נגד החוקים שלו, ועוד כאלה שיש להם יצר לנקום בראש הממשלה על זה שפיטר אותם מתפקידם, כך שהוא בעצם יורה לעצמו ברגל.

בנוסף יש להביא לשיטת בחירות שתביא למיעוט המפלגות (בחירות אישיות זהו צעד ראשון בעניין, אבל ישנם עוד צעדים שניתן לעשות בנושא).

עד אז, ניאלץ לצפות בנתניהו מאיים בפיטורים. ניאלץ גם לחכות אם הוא לא רק מאיים אלא גם מקיים.

לילה טוב.

ואחרי הרבה זמן, הרי הפרק השלישי במלחמת העולם השלישית (אני לא נותן פה תקצירים של הפרקים הקודמים, אז מי שלא קרא/לא זוכר, ששנייה ילחץ על הקישור לקרוא את הפרקים הקודמים, זה לוקח בדיוק צי דקה):

פרק ג' - כולם שונאים את סאם

"הבן זונה כבר מגיע לפגישה?" שאל נוטקר בעצבים. בערך כמו כל העולם היהודי, גם הוא לא סבל את מייג'ור סאם, נשיא ארצות הברית.

בחירתו של ברק אובאמה לנשיאות נהייתה תקדים לבחירתם של כל מיני מיעוטים שמעולם לא ידעו שהם קיימים לתפקיד הנשיאות. נבחר נשיא היספני, נשיא מוסלמי שגם אשכרה קיבל חינוך מוסלמי, אינדיאני ועוד כל מיני מיעוטים (אישה טרם נבחרה. הם נפתחו, אבל לכו תגידו לשוביניזם שעבר זמנו). מייג'ור סאם היה הנשיא היהודי הראשון. שמו האמיתי היה סמואל ג'ומן, אך בתקשורת ובפי אנשי כדור הארץ הוא נקרא מייג'ור סאם, בדיוק כפי שנתניהו נקרא ביבי.

"למה אין יהודי שסובל אותו?" שאל גדי. "אף פעם לא הבנתי את זה. יש נשיא יהודי, למה אנחנו לא גאים בו?"

"תן לי להסביר לך משהו, גדי," אמר נוטקר, "כשהוא נהיה נשיא, הוא למעשה אישר את טענת האנטישמים שהיהודים מנהלים את ארצות הברית. לך עכשיו תסביר להם משהו, לזונות. חוץ מזה, מאז אובאמה, זה נהיה טרנד לשנוא את הנשיא."

"אתה מקנא בו, נכון?"

"למה אתה שואל שאלות שעלולות לעלות לך במשרה, תגיד לי?" שאל נוטקר. "נו, איפה סאם הזה?"

"אני פה," נשמע קול ולחדר נכנס מישהו שנראה בדיוק כמו אותו איור של הדוד סאם שאומר "אני רוצה אותך לצבא ארצות הברית".

"סאם," אמר נוטקר, "אתה מודע לזה שמערכת הבחירות נגמרה לפני שנה ושאתה יכול להתלבש כמו בן-אדם, נכון?"

"המחקרים שלנו מראים שזה עוזר לעם לשמור על המוראל," אמר סאם. "וכעת לענייננו."

"אתה לוחץ עליי לצאת מתפקידי?" שאל נוטקר בתקווה.

"לא," אמר סאם, "אבל מסתבר שיש לך משהו לא נורמאלי נגד איראן."

"כן, כן, מה שתגיד." אמר נוטקר.

"תחשוב על זה: בכל פעם שאתה מפציץ את הרוסים, הם מפציצים את האיראנים כי האיראנים הרסו לכם את כל הערים חוץ מאת טבריה ונתניה."

"למה אף אחד לא מפציץ את טבריה ונתניה?" שאל גדי.

"הם טוענים שזה יעזור לכם ולא יפריע לכם," אמר סאם.

"זה בהחלט יעזור לי," אמר נוטקר, "אם שתי הערים האלו יימחקו אני אוכל לעוף מפה מבלי שוב."

"כן, הם יותר חושבים על זה שאלו ערים מלאות במה שנקרא 'ערסים'," אמר סאם.

"פעם אמנם זה היה נכון שרק ערים שנמצאים ליד מקורות מים מכילים ריכוזי ערסים גבוהים, אבל בגלל פיצוץ אוכלוסין נעשתה נדידה של הגזע הערסוואתי גם למרכז הארץ, ככה שהם ממש לא שינו את שיעורי הערסים בתוך האוכלוסייה כשהם השאירו אותנו רק עם טבריה ונתניה."

"מה עם שיעורי הפשע?" שאל סאם.

"אמנם היה קשה לערסים שנשארו להגיע לאותה רמת פשיעה שהייתה פה לפני המלחמה, אבל בסוף הם הצליחו לשמור על הרף המצופה מהם."

"איך לעזאזל הצלחתם להגיע לכזו רמה של פשע?" שאל סאם בהשתאות.

"אני לא בטוח עד כמה הרעיון של ראש הממשלה ב-2012 לבטל את משרד החינוך היה מאוד מוצלח." אמר גדי.

"מי זה היה?!" שאל סאם, פשוט לא מאמין על מה הוא נפל.

"מאיר שטרית," השיבו נוטקר וגדי פה אחד.

"טוב, נחזור לענייננו," אמר סאם. "מה שאני רוצה זה שתפציץ את מוסקבה ולנינגרד."

"הבטחתי את זה לגרמנים," אמר נוטקר, "הם מתים לנקום ברוסים על 1945."

"אני כבר הבהרתי לגרמנים שאם נוגעים בערים האלו אני אפוצץ להם את הצורה ואבנה את חומת ברלין מחדש," אמר סאם. "בעצם, אני שוקל לעשות את זה בכל מקרה."

"על 1945?"

"בדיוק," אמר סאם. "בקיצור, אתה תשמיד את הערים הללו מהיסוד, ואז פוטין יפגע קשה מאוד באיראן, ואז אנחנו נשכנע את האיראנים לעבור לצד שלנו."

"נשמע רעיון נחמד," אמר נוטקר. "גדי, תדאג שזה יקרה. אני בינתיים קצת אבלוש אחר המתרחש בטבריה."

"תבלוש?" שאל סאם.

"היי," אמר נוטקר, "יש לי מאגר ביומטרי הודות לשטרית, אני שליט יחיד הודות למשטר חירום, יש לי חיישנים לטביעות אצבעות וסורקי קשתית, נראה לי מאוד לגיטימי לאור כל אלה לבלוש אחרי האזרחים שלי. לא?"

"לגיטימי," אמר סאם.

"מדבדב," אמר פוטין.

"כן?" שאל מדבדב.

"אתה מוכן להסביר לי למה כשיצאתי היום מהקרמלין לשאוף אוויר, במקום לראות את החורבות הרגילות של הבניינים ראיתי פשוט שטח ריק?"

"כי נוטקר השמיד את כל מוסקבה חוץ מהקרמלין."

"מה?!"

"וגם את לנינגרד," אמר מדבדב.

"קיבינימט!" אמר פוטין. "אני רוצה לנקום?"

"להפציץ את איראן?" שאל מדבדב.

"כמה שיותר מהר," אמר פוטין ומדבדב יצא למסור את ההוראות לשר הביטחון.

"תוציא הודעה לרוסים שאנחנו נכנעים לכל דרישותיהם," אמר מוחמד אחמדניג'ד, "ושנשמח לדעת מהן הדרישות האלו שבגללן הם מפציצים אותנו כל הזמן."

"חכה עם זה רגע," נשמע קול ולחדר נכנס מייג'ור סאם.

"ג'ומן?" שאל אחמדניג'ד, "עדיין לא סיפרו לך שנגמרה מערכת הבחירות ושמותר לך להתלבש כמו בן-אדם?"

"דבר ראשון, קרא לי סאם," אמר סאם, "דבר שני סתום ת'פה ותקשיב לי."

"איך בכלל נכנסת הנה?"

"הדלת הייתה פתוחה."

"הבנתי," אמר אחמדניג'ד. "מה אתה רוצה?"

"תגיד לי, איזו מין ברית מחורבנת כרתתם עם הרוסים?" שאל סאם. "הם מפציצים אתכם על לא עוול בכפכם. אני מציע לכם לעבור לצד שלי ולקרוע לרוסים את האמ-אמא."

"יש קטץ'?"

"אתה צריך לשלוח לי למשרד מישהי שמכינה קפה," אמר סאם, "המזכירה הקודמת שלי התגייסה."

"יש דיל," אמר אחמדניג'ד והעסקה נסגרה.

יום טוב ונתראה בפרק הבא.