שלום לכם.

בין ים הסמינרים שאני צריך להגיש תוך שבועיים וחצי החלטתי להקדיש קצת זמן כדי לעסוק במילה מסוימת: אכזבה. כלומר, לא רק במילה עצמה, אלא בהקשר ספציפי: ישראל באולימפיאדה. כפי שכל אחד שפותח אתרי אינטרנט בנוסף לאתרי הפורנו (אני יודע שזה עיקר אתרי האינטרנט שאתם גולשים אליהם, אל תעשו את עצמכם) היה יכול לראות עם כל הפסד ישראלי בריו את הכותרת "אכזבה בריו", "אכזבה לישראל", "אכזבה באולימפיאדה" וכו' וכו'. אז רגע לפני שהאולימפיאדה מסתיימת, הנה למה האכזבה של ישראלים רבים מההפסדים באולימפיאדה היא פשוט מטומטמת.

ראשית, כי ישראל היא לא מעצמת ספורט. ישראל התחילה להשתתף במשחקים האולימפיים ב-1952 והתחרתה מאז בכל אולימפיאדה למעט זו של 1980 במוסקבה, שכן היא הצטרפה לחרם של ארצות הברית על האולימפיאדה בגלל הפלישה של ברית המועצות לאפגניסטן. בסך הכל מדובר מאז ועד היום ב-16 אולימפיאדות. ב-16 האולימפיאדות האלו ישראל זכתה בתשע מדליות, כלומר בממוצע קצת יותר מחצי מדליה לאולימפיאדה. כלומר, בגדול, אם ישראל השיגה מדליה אחת זה אומר שכבר מדובר באולימפיאדה יחסית מוצלחת מבחינתה. אז נכון, זה קצת משחקים סטטיסטיים וזה מטומטם להציג את זה ככה, אבל זה כן מבהיר את הנקודה: ישראל היא לא מעצמת ספורט, וכל מדליה היא הצלחה. נכון, ספורטאים ישראליים מגיעים לאליפויות ולא פעם גם זוכים במדליה, אבל לישראל יש עדיין לאן לשאוף בתחום הזה. לכן, כל ציפייה להשמעת "התקווה" בסיומה של כל תחרות היא מוגזמת וחסרת בסיס ולכן גם האכזבה - שכידוע מבוססת על ציפייה - היא מטומטמת. לצורך השוואה, בריטניה ב-1996 זכתה ב-15 מדליות וזו נחשבה לאולימפיאדה חלשה שלה.

שנית, כי מדובר בפיתוח הכי מהיר של ציפיות אי פעם. רובכם, בואו נודה, לא ידעתם מי זה אורי ששון או ירדן ג'רבי או שגיא מוקי או המצרי הזה שלא רצה ללחוץ יד. זה לא שעקבתם בדריכות אחרי הספורטאים הישראליים במשך שנים, קיוויתם שיגיעו לאולימפיאדה ובגדול הייתם איתם לאורך כל הדרך כדי שתוכלו להתאכזב מזה. אתם סתם בבאסה שהלאום שלכם לא הביא מדליה, וזה לגיטימי גם אם בעיניי זה מעט מטופש, אבל להתאכזב? ברצינות? רק אתמול הכרתם אותם ואין לכם אפילו מושג מה הם שווים.

שלישית, כי הפסד באולימפיאדה הוא גם הישג. לא, זו לא טעות, זה מה שכתבתי. הפסד באולימפיאדה הוא הישג. כדי להגיע לאולימפיאדה צריך לעמוד בקריטריונים מאוד ספציפיים, בעיקר אם מדובר בטורנירים נוסח ג'ודו, טניס או היאבקות. כלומר, האולימפיאדה לא מקבלת כל טמבל לתחרויות הג'ודו רק כי יש לו את החלוק המתאים. להגיע לאולימפיאדה זה הישג שרובנו לא נגיע אליו, וגם אם מפסידים כבר בסיבוב הראשון - כמה מאיתנו יכולים לומר שהם הצליחו להגיע למעמד הזה? אז זהו, תרגיעו.

רביעית, כי בספורט תחרותי מישהו חייב להפסיד. אני לא יודע אם סיפרו לכם את זה בגיל הגן, אבל כשאתם מנצחים במשחק זה אומר שמישהו היה צריך להפסיד. אפשר לעשות ספורט בלי מפסידים, אבל אז בהכרח גם אין בו מנצחים. ספורט תחרותי הוא משחק שבו כל התקדמות של מישהו בסולם תהיה על חשבון מישהו אחר. האם זה אומר שהאחרון הוא גרוע? לא. בואו ניקח מציאות דמיונית בה כל המדינות בעולם מתקדמות, יש בהן שירותי חינוך ורפואה מתקדמים, האבטלה והעוני ברצפה וכו'. אם נדרג אותן, מישהי תהיה חייבת להיות אחרונה. אבל זה לא אומר שהחיים במדינה הזו הם לא טובים, הם פשוט פחות טובים מאשר במדינות האחרות. אותו דבר באולימפיאדה - הספורטאי שהגיע אחרון הוא לא גרוע, פשוט היו ספורטאים אחרים שהצליחו יותר. והנה החדשות הכי גדולות: רוב הספורטאים באולימפיאדה מפסידים. אם זה לא היה ככה, לא היה שום דבר מרגש במדליה. ובהתחשב בנתון הזה ובנתון הראשון - שישראל היא לא מעצמת ספורט - באמת שאין שום בסיס לפתח ציפייה שממיעוט הספורטאים שינצחו דווקא ישראל תיקח הכל.

אז האם ישראל גרועה בספורט? לא, אבל יש לה עוד לאן לשאוף. האם הספורטאים הישראליים שהגיעו לאולימפיאדה מאכזבים? לא, אלא אם כן פיתחתם ציפיות לא ריאליות.

סופ"ש נעים.