אתחיל בהבהרה: אני לא שונא את כל הקצינים. אני גם לא שונא אנשים בגלל שהם קצינים. יש לי כמה חברים שיצאו לקצונה והיום הם "אוחזים במירס" ו"נותני תלונות", ואני עדיין חבר שלהם.
אבל, באופן טבעי, אני לא אוהב את מרבית הקצינים שבבסיסי, מהסיבה הפשוטה שהם נמצאים בבסיס שלי. אבל אצלי שנאה לא באה בלי סיבה כלשהי. אז הנה רשימת התכונות שאני שונא בקצינים. תיהנו:
קצינים שהם למעשה ערימות בירוקרטיה:
יש בירוקרטיות צבאיות שהן מובנות: טופס חופש, טופס 55, חתימה על ציוד וכיוצא באלה. אבל יש בירוקרטיות שכולן נובעות מסימבוליות גרידא, כמו המנהג הזה של להניף את הדגל בכל בוקר, כדי שהקצינים יוכלו להצדיע לו.
אין לי בעיה עם סימבוליזם, כי כל אחד צריך סמלים בחיים שלו. למאמינים יש את אלוהים, לבנות 12 יש את ג'סטין ביבר, לקובי פרץ יש את עצמו ולקצינים יש את דגל הלאום. שיבלו.
הבעיה שלי מתחילה ברגע בו גם אני צריך לדעת מזה: בגלל שיודעים שבימי ראשון בבוקר, כשכולם חוזרים מהבית, איש מנשארי השבת לא יגיע למסדר הבוקר (כולל הקצינים עצמם) - לא טורחים להוריד את הדגל בשבת, למרות שאלו הפקודות. אבל יש קצינים - למרות הידיעה שלמחרת איש לא יגיע להניף את הדגל וגם איש מלבדם לא יידע שלא הורידו אותו - שמתעקשים להוריד את הדגל בשבת. התוצאה: בבוקר מקפיצים את השומרים העייפים ששמרו עד אמצע הלילה מהשינה על מנת שיניפו את הדגל.
אם הקצינים רוצים להצדיע עוד קצת לדגל - שיבלו. אני לא מונע זאת מהם. אבל אני רוצה בבוקר לישון בשקט. הבנתם? בשקט. תודה.
אגב, דוגמא נוספת לערימת בירוקרטיה כזו היא אותו טמבל שהחליט שהמעשה הכי נכון לעשות עם חייל שחוזר לארץ אחרי 5 שנים בשבי - זה לתת לו ללבוש מדי ירוק-נזלת ולהתחבק עם הרמטכ"ל וראש הממשלה, במקום לשלוח אותו ישר הביתה. אתם יודעים, בשביל הסמליות.
קצינים טיפשים:
בקצרה: יש קצינים שהם כל כך טיפשים, כל כך מטומטמים, כל כך סתומים, כל כך אווילים - שהדבר מעלה בי שתי תהיות רציניות:
- כמה גרועים המיונים לקצונה, שהם לוקחים אידיוטים כאלו לפקד על חיילים?
- כמה ילדים להורים אחים יש בארץ, ולמה אף אחד לא מספר לנו על זה?
אתם לא הייתם שונאים את האנשים האלו אם הם היו בעמדה בה הם יכולים לתת לכם פקודות?
קצינים שלא דוחים סיפוקים:
בשנות הששים של המאה הקודמת נערך "ניסוי המרשמלו" הידוע: לקחו קבוצה של ילדים בני ארבע, ושמו להם על השולחן קערת מרשמלו. החוקר אמר שהוא הולך ושהילדים יכולים לקחת עכשיו מרשמלו אחד בלבד. מי שיהיה מוכן לחכות עד שהוא יחזור, יקבל מרשמלו נוסף. חלק מהילדים המתינו את 20 הדקות הנוראיות הללו כדי לקבל מרשמלו נוסף, וחלקם לא ידעו לדחות את הסיפוק המיידי שלהם ולקחו מיד את המרשמלו הבודד. בדקו את הילדים הללו בגיל ההתבגרות, וגילו שהילדים שהמתינו עם המרשמלו הצליחו יותר מבחינה חברתית ולימודית מאשר אלו שלקחו מיד את המרשמלו מהקערה.
מה שלא בדקו בניסוי הזה זה מה קורה כשילד שלא יכול לחכות עם המרשמלו נהיה קצין בצה"ל, אבל אני יכול לנחש: הוא נהיה קצין מחורבן.
ישנם קצינים שנותנים הוראה ודורשים שתיעשה באופן מיידי. אחרי שמסבירים להם שיהיה חכם יותר לבצע את הפקודה במועד יותר מאוחר על מנת להפיק מכך תועלת נוספת או כדי לחסוך עבודה - הקצינים בשלהם: הפקודה תתבצע עכשיו. למה? ככה. הוא קצין וככה הוא החליט. נותר רק לקוות שהוא לא יפקד על מארב בשום מקום.
קצינים שקרנים:
כבר הייתי עד לסיטואציות בהן קצינים שיקרו למפקד היחידה ולסגנו במצח נחושה כדי להציל לעצמם את התחת. על הדרך, הם הפילו את האחריות על מישהו אחר, לרוב חפ"ש מסכן, שאין לו סיכוי בדין משמעתי מהסיבה הפשוטה שברוב המקרים השופט הוא מי שקבע שהחייל צריך להישפט.
אז הרשו לי לומר לכם, עדת הקצינים השקרנים: זה נחמד שאתם קצינים והכל, אבל זה לא אומר שאתם יכולים להפיל את כל החרא שלכם על חיילים שלא עשו כלום - רק כדי לכסת"ח את עצמכם. מומלץ לזרוק אתכם, ואת מי שקבע שאתם מתאימים להיות קצינים, מהצבא.
קצינים שכשסדיר מתלונן באוזניהם על תנאים לא טובים, הם אומרים שלהם קשה יותר:
דוגמא קטנה: יש חיילים שעובדים קשה ולא תמיד מקבלים את כל שעות השינה שלהם. יש קצינים שדואגים להשלים לחיילים הללו שעות שינה, ויש כאלו שפוטרים את העניין באמירת "אני ישן פחות".
הנה תזכורת קטנה: אף אחד לא הכריח אתכם להיות קצינים. אתם בחרתם להיות קצינים. אתם מקבלים על זה בערך פי 10 מהחיילים הסדירים, אז אל תבכו לי. וגם אל תשוו את עצמכם למתמחים, כי להם יש תורנויות רצחניות, בעוד שאתם פשוט מחליטים לא לדחות סיפוקים ולעשות את כל העבודה שלכם עד שלא תוכלו להחזיק יותר.
אז אל תבלבלו את המוח שאתם עובדים ממש קשה, הולכים לישון מאוחר וקמים מוקדם, יוצאים הביתה אחרי כולם ועוד כהנה וכהנה. לא ממש אכפת לי. אתם ידעתם למה אתם נכנסים, אל תבכו לי. זה המחיר של צורות דביליות על הכתף.
קצינים מגלומנים:
יש קצינים שבטוחים שבגלל המלבנים או עלי התאנה שיש להם על הכתף ובגלל שהם הצדיעו לרס"ר טאיטו בבה"ד 1, הם מינימום אלוהים. הם מקדשים את עצמם כאילו מינימום איחדו את כל העולם למדינה אחת והם מונו לרמטכ"ל של צבא האיחוד.
יש את אלו שמחליטים לתת נאום של 20 דקות לפני ארוחת שישי, כשכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לאכול. למה? כי הם קצינים והם חייבים שנדע מה הם חושבים.
יש את אלו שאומרים לסדיר שנכנס אליהם לפגישה אישית או דבר דומה לזה "אני לא צריך לחכות לך, אתה צריך לחכות לי". הנה עצה יותר טובה: אולי שניכם תגיעו לזמן, לא תדברו בטלפון בזמן שאתם בפגישה (או אם זה דחוף, לא תאריכו את זה) ולא תבזבזו זה את זמנו של זה. קטעים איתי, הא?
ויש קצינים שבטוחים שחייבים לקוד להם קידה (גם כשהם בסה"כ בדרגות סג"ם עד רס"ן) כשעוברים לידם, ולהשקיע את כוחות בהנצחתם. ואחר כך הם מתפלאים שלא אוהבים אותם?
קצינים שרק הדעה שלהם נכונה:
יש קצינים שמחליטים שיש להם דעה, ואין סיכוי שהם טועים. זה כנראה תוצר לוואי של המגלומניה שלהם (ע"ע), אבל שווה להתייחס לזה בנפרד.
הנה דוגמא קטנה: כשהייתי בקורס, שמעתי קצינה מסבירה לחיילים שלה שבכל הקשור לגלעד שליט (שבוי דאז) הערך הצה"לי של "חיי אדם" התפספס.
מותר לקצינה, כמובן, לחשוב ככה. אבל חייבים לזכור שבקורס מלמדים את החיילים שהקצינה שלהם יודעת הכל פחות או יותר ושהיא לעולם לא טועה. מה גם שזה לא ממש חוקי להביע דעות פוליטיות בפורום כזה.
בכל אופן, יש לי שאלה לאותה קצינה: האם מי שלא רוצה לשחרר את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים מחשש שהם יהרגו אזרחים - לא מקדש את הערך של חיי אדם?
קצינים שמספרים לי כמה אני תורם למדינה:
כן, חברים, כן. כל משפטי ה"לשרת זאת לא חובה, זאת זכות", "אתם עושים עבודת קודש", "אתם מצילים חיים של אנשים" ו"אתם מגינים על המולדת" הם ערימה של קלישאות חבוטות היטב.
קודם כל, לשרת זאת בהחלט חובה: אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להתגייס, אף אחד לא הציע לי מענק גיוס של 20 אלף דולר כמו בארה"ב ואף אחד לא ביקש יפה. הודיעו לי חד וחלק: או שתתייצב ביום ובשעה שנגיד לך, או שתלך לכלא. זה שיש אנשים שמשתחררים בדרכים-לא-דרכים מהצבא, ממש לא אומר שהצבא נהיה משהו שעושים מרצון.
שנית, אני מגן על המולדת? לא שמתי לב, כנראה כי הייתי עסוק בכל המסדרים, עבודות הניקיון, עבודות החרטא ועבודות הברטא שאני עושה בכמות שווה בערך לכמות שאני משקיע במקצוע שלמדתי בקורס. מעניין מי נותן לי את כל העיסוקים הנפלאים הללו שנועדו, ככל הנראה, להגנת המולדת? אה, כן. קצינים!
קצינים שמפילים אחריות מבלי לקחת אותה:
יש קצינים שפשוט משקרים לממונים עליהם (ע"ע), ויש כאלו שאם הם מפשלים, זאת לא אשמתם. אם החפ"ש מפשל, זאת בהחלט אשמתו. בד"כ הקצינים הללו חכמים רק בדיעבד (כי בזמן אמת הם טמבלים - ע"ע), ויודעים להגיד לאנשים מה קרה לא בסדר רק אחרי שהדברים קרו, במקום לעצור בעדם מלעשות את הטעות כשהיא מתרחשת. יופי באמת.
קצינים שמחפים על כל הקצינים האלו:
מה פירוש? הקצינים הללו יודעים היטב שכל הקצינים שנמנו פה עד עכשיו הם חבורה של אנשים שהם לא היו יוצרים איתם מגע באמצעות אפילו באמצעות שוקר חשמלי. אבל, בגלל אחוות הקצינים שמושרשת היטב בבה"ד 1, כל טמטום ומעשה נבלה של קצין - כל עוד אינו חמור מדיי - יזכה להגנה של שאר הקצינים.
הקצין חופר בארוחת שישי ומונע מאיתנו לאכול? זה בסדר, שתשכילו קצת.
הקצין מפיל עליך את האחריות לפאשלות שלא אתה עשית? אם תבדוק טוב, תגלה שזאת כן אשמתך.
הקצין רוצה שתנציח אותו? הוא קצין טוב, מגיע לו.
סתמו את הפה ותפסיקו לבלבל את המוח.
ומעל הכל: קצינים שחושבים שאני חבר שלהם:
יש קצינים שעושים את כל אלו, אבל ינסו גם להתנהג איתי בהזדמנויות אחרות כאילו אני חבר שלהם. יש גם קצינים שהם קצינים טובים שחושבים שאני חבר שלהם, או לפחות מתנהגים ככה.
הנה סקופ קטן: אני לא חבר שלכם. אני גם לא אהיה חבר שלכם כל עוד אנחנו משרתים באותה יחידה.
למה? כי חבר אמיתי לא ייתן לחברים שלו טפסי תלונה; לא יצעק עליהם; לא יפיל עליהם את הדרעק שלו וכהנה וכהנה. מאידך, חבר אמיתי גם לא יעמיד את החברים שלו במצב שהוא צריך לעשות את כל זה.
אז אתם מוזמנים לדבר איתי בצורה ידידותית, אבל אל תנסו לשאול אם יצאתי לדייט או מה עשיתי בסופ"ש. באופן כללי אני לא סובל את רובכם, ואתם ממש לא האנשים שאני ארוץ לשתף בדברים הללו.
ואם יש משהו שאני שונא יותר מכל אלו, זה חוגרים ונגדים שמתנהגים עוד יותר גרוע מקצינים. כי אם הקצינים עברו הכשרה בבה"ד 1 כדי להפוך לערימת טמטום כזאת, החוגרים והנגדים מתנהגים ככה באופן טבעי.
מה שטוב ברשימה הזאת זה שלא העלבתי אף אחד: רוב הקצינים שלוקים בתכונות הללו לא ניחנו במודעות עצמית. אם מישהו כן נעלב, אני אחזור שוב על הפראפרזה לדבריה של גולדה מאיר ז"ל: מי שרוצה להיות קצין בצה"ל - מגיע לו.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
