סיפור אהבה

אז, כשחזרנו... הבטתי במתנות שלך, חשבתי על המתנה שהחבר שלי לשעבר (ההוא שעזבתי למענך) הביא לי ומה שקרץ לי לחזור אליך, זה לא עצם המתנות עצמם, אלא עצם ההרגשה שאתה מכיר אותי. שאתה יודע מה אני אוהבת, שאתה יודע לומר את מה שאהבתי לשמוע, שאתה יודע לנגן את השיר שעליו אני חורשת, שאתה יודע איך לגעת בי... הכול! ואהבתי את זה שאתה מכיר אותי.

בהמשך הייתי רואה דברים וחושבת עליך, כמה זה יתאים לך. הייתי קונה לך אותם מתוך מחשבה שאני רוצה לתת, והיה נדמה לי שמילים ומגע הם לא מספיקים. ראיתי שלא היית ממש מרוצה מהם לפעמים וחששתי שאולי אני לא מכירה אותך בכלל.
  

המתנה שהבאת לי שהכי אהבתי, היא לא היתה פיזית. עשית לי מקום בתוך הארון שלך, ואני ראיתי בזה אקט סמלי שסופסוף עשית לי מקום בתוך הלב שלך. זו השנייה שהרגשתי הכי מאושרת בעולם.
  

היו בעצם עוד הרבה רגעים שבהם הייתי מאושרת איתך והעולם נראה כמו מקום שאני אוכל להמשיך להיות בו כל, עוד אתה שם.
  

באילת נרדמת איזה ערב לפניי. כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עלייך זה כמה אתה נפלא. כמה אני אוהבת אותך. כמה אני רוצה שתהיה איתי לתמיד. נשכבתי לידך, חיבקתי אותך, ואיכשהו התחברנו, הראש שלך התכרבל לי בין הצוואר לכתף ורציתי להשאר ככה לנצח. או לפחות לצלם את הרגע הזה. 

בתמונות אנחנו נראים כל כך מאוהבים, בין אם אנחנו בתל אביב, בין אם אנחנו באילת ובין אם אנחנו סתם פשוט יחד. 

האהבה שלי באה אליך מרצונה, ולרגעים היה לי מוזר לחשוב ש"הנה זה קורה, אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי ועכשיו נהיה ביחד לתמיד".

לא חשבתי לרגע שאתה מרגיש צורך לקנות אותי או להרשים אותי או אני לא יודעת מה. חשבתי שמה שאתה מביא, מכין, עושה וקונה זה פשוט מתוך מחשבה עליי, כמו שאני חשבתי עליך. לא זוכרת אף מתנה שהבאת לי שלא אהבתי או שהתאכזבתי ממנה.
  

לא ביקשתי שתקטוף לי את הירח, רק שתיקח אותי מדי פעם בלילה להסתכל עליו.
  

לפעמים חשבתי על הפרידה שלנו בפעם הראשונה והייתי מתמלאת חוסר ביטחון. היה נדמה לי שרק אני שם אוהבת, חושבת, חולמת, מתגעגעת... נראה היה לי שאתה היית עסוק בדברים אחרים, שאני לא בראש סדר העדיפויות שלך כמו שאתה היית אז בשלי. מעולם לא השתעממתי ממך, ונראה לי שגם לעולם לא הייתי משתעממת. איך אפשר להשתעמם ממשהו שאוהבים? עוד מעט תגיד לי שיום אחד אני אשתעמם מלאכול צ'יפס :)
 

אבל עכשיו, אחרי שעזבת אותי, גם סביבי נבנתה לה חומה. נראה לי שסיפרתי לך עליה אפילו באחד מהמכתבים מהתקופה האחרונה. לא יכולתי לאהוב. שנאתי את כולם. כעסתי על העולם. אבל ברגע שהחלטתי שדי, שזה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, החומה פשוט התפוגגה לה, מלמעלה למטה, כמו הולגרמה במציאות וירטואלית, עד שהיא נעלמה לה ואני החלטתי להפוך לעלה, שדרכו כל הרע יעבור כמו משב רוח.
 

לא ברור לי למה היית כל כך חסר ביטחון כלפיי. אמרתי לך מיליון פעמים שאני אוהבת אותך, שאני רוצה להיות איתך, כתבתי לך את זה גם אחרי הפרידה והוספתי שאני מצטערת, התחננתי על ברכיי, ולא עזרו דמעות ולא עזרו מילים, ואפילו לא אמא שלי שהתקשרה אליך אחרי שניתקנו את השיחה.

וגם לא הפעם האחרונה שניפגשנו.

הרגשתי כל כך מיואשת. הרי חיזרתי אחריך כל כך הרבה זמן, עשיתי כבר הכל: שלחתי אליך מכתב בבקבוק, שיחזרתי את הפגישה הראשונה שהיתה אמורה להיות, שכבתי איתך, כתבתי לך, ועוד המון דברים אחרים ואתה ויתרת עליי פעם אחר פעם. לא הרגשתי שיש משהו עכשיו שאני יכולה לעשות בשביל לגרום לך להתחרט. אתה בטח לא זוכר אפילו מה כתבת לי אחרי שניפרדנו. אבל אני כן. וזה כאב לי כל כך....
 

למרות שהרגשתי שאני מכירה אותך וידעתי שאתה משקר לי ולך, וסתם כועס עכשיו ושאתה עדיין אוהב אותי, פחדתי שאם אני אעשה משהו, תשנא אותי יותר, תשיג נגדי צו הרחקה... לא יודעת. דברים רעים.

אמרתי לך שאם אתה רק צריך זמן ומרחק, אני אתן לך אותם ואחכה לך. אבל אתה כתבת לי בעצמך שדבר לא יחזיר אותך אליי. אני האמנתי לך והעדפתי לתת לך ללכת. בתוכי עדיין תיכננתי איך אני אקנה גיטרה, אלמד לנגן שיר ואבוא אליך לנגן לך אותו.

לא הצלחתי ללמוד אקורד אחד.

אח"כ עברתי ללמוד לנגן על אורגנית, אבל חשבתי שזה יהיה דבילי. ידעתי שאתה עסוק עם הסמינר וזכרתי את התשובה של זאב ששאלתי אותו פעם אם זה יהיה רעיון טוב לבוא בהפתעה לדוג'ו בשביל להפתיע אותך ולומר לך שאני אוהבת אותך.

בפגישה האחרונה שלנו, אחרי הפרידה, כבר חשבתי איך אני אוציא טבעת ואציע לך להתחתן איתי. אבל זה היה נראה לי די מפגר להציע למישהו להתחתן איתך אחרי שהוא נשבע לך שאין לו בתוכו כל רגש כלפייך, וכל מה שהוא רוצה זה שאני אעלם מחייו. הרגשתי שאני ממש מושפלת.
 

כשקיבלתי את הדברים שלי בדואר הרגשתי רע עוד יותר. לא היה מקום בתיק שלי לקופסא ונשאתי אותה בידיי אליי הביתה, כמו ארון מתים שבו טמונה האהבה שלנו.
 

אז כן, ויתרתי. הרמתי ידיים. קיוותי עדיין שאתה לא תוותר, אבל הזמן עבר והיה לי נראה שלך טוב בלעדיי. אתה המשכת בחייך בלעדיי, ואני נתקעתי לתקופה ארוכה.
 

רציתי לכתוב לך כל יום. להכין לך אלבום עם כל הזיכרונות שלנו ועם כל המכתבים ששלחתי לך, ולשלוח לך אותו. אבל כל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא ממנה זיכרון, הייתי מתלמלאת דמעות ואח"כ כעס. וכך נשאר לו האלבום על המדף, מעלה אבק, ונדמה שהדף הראשון, שרק אותו בנתיים מילאתי, מתחיל להצהיב קצת.
 

האם כשתשיג אותי תמשיך לאהוב אותי?

תפסיק להתגעגע?

תוכל לבטוח בי?

תוכל לריב איתי ולהתפייס?

תוכל להפסיק לכעוס או להיות פגוע?

תוכל להכניס אותי ללב שלך ולגרום לו לא להוציא אותי משם יותר?

הרבה מאוד שאלות, אבל אני חייבת ללכת עכשיו ללמוד קצת... 

שבת שלום.

05.01.07