סיפור אהבה

מצטער שלא האמנתי שאת אוהבת אותי.

רציתי לכתוב על מכתב ולשלוח.

אבל אז חשבתי... מה הטעם. זה לא שאת צריכה ממני סליחה, זה לא שאת מתגעגעת או מנסה לעבד דברים חזרה. זה אני עם הפגם שבי שמנסה להתגבר על המכה.

"מה הטעם" זה ביטוי ממש נחמד למה שקרה בשנה האחרונה. מה הטעם לשאול לשלומך, כשאת צריכה למצוא דרך לצאת חזרה? מה הטעם לחזור אלייך חזרה, חברה התריסה בי כשסיפרתי לה. מה הטעם למכתב, ומה בו ישנה פני דברים. אכן לכולם אין טעם.

זה התחיל מטיפול זוגי שעברנו יחד בחלום בהקיץ (דבר אשר מדי פעם קורה בחלום בהקיץ כזה או אחר), שם גם הרחבתי וציינתי שאני לא מאמין שאת אוהבת אותי. היה קשה מאד לומר זאת  בקול, היה קשה לומר זאת בפני אישה זרה שאני לא מכיר, והיה קשה מאד לומר זאת בפנייך (לא נזכיר תגובה).

כל הזמן הזה הפחד לרגע שתביטי בי כמו שאני, ללא שום תוספות, ללא שום הפתעות, ועדיין תאהבי אותי. וזה לא משנה כל הדברים שאת עושה בכדי לגרום לי להבין זאת, וזה לא משנה כל החיבוקים אשר מחזיקים אותי אלייך קרוב קרוב. בסוף פסוק הדבר היחידי שקובע הוא רגע בו אני אאמין שאת רואה אותי כמו שאני, ולאותו רגע אני אחוש שאת אוהבת אותי (כמו שאני).

(וזו בעייה לא קטנה של הדפקט שלי).

חזרתי אבל לצאת ולחפש אהבה חדשה. העובדה שאת עוברת לגור איתו, עוזרת לי להרגיש שאני לא בוגד בך על כך.
 

אבל, לא קשור אלייך, נכון לכרגע אני עדיין מרגיש שאני בוגד בליבי. לאחר שכתבתי לך שאני יוצא עם אחרת, נפרדתי ממנה. לא יכולתי לשאת לרמות אותה כך. אבל אני עדיין מנסה ולאט לאט מתקדם. פעם מישהי ניסתה לנשק אותי ורצתי אלייך לעבודה, ממלמל לעצמי כמה שאני מצטער ושואל את עצמי האם תסלחי לי על אותה נשיקה.

מאז כבר באמת התקדמתי, אני כבר לא נוסע לשפיים או עד הרצליה, ולא מרגיש בגידה בנשיקה. פשוט לא לובש חולצות שקנינו יחד לדייטים, ולא שם את הבושם שאהבת נורא. יש טל חדש שאולי לא רואים, אבל הוא שומר מרחק. לא בגלל שמשהו חסום, פשוט בגלל שהצד הזה כרגע בהפסקה.

אז את חסרה לי לוידויים, להלוויות, לימי הולדת (מחר אחיינית שלי תהיה בת 7, לפני חודש אחיין שלי חגג שנה), ליום עצמאות שהיינו אמורים להיות בנתניה. לכל הרגעים הקשים, לכל הרגעים השמחים. לכל הרגעים הקטנים, לכל מיני דברים שהייתי אמור לעשות רק איתך כמו פעם ראשונה בסינמה סיטי (זה היה בערב צוות מהעבודה, וללא שום הסבר או סיור). לחיבוק לילה, לחיוך בוקר ועוד.

לא משהו שמתפרקים ממנו, צורך שחיים איתו.

אני שמח שאת איתו, למרות שאני לא מכיר אותו. כי נשמע שהוא טיפוס שמכיר ואולי אוהב את ת"א, וייקח אותך למסיבות. ואני מקווה שלצד הביטחון, ישנו גם צד של ריגוש שאולי את מספרת עליו בפניי קצת פחות.

ומלבד זאת....

לפעמים אני חושב על להאריך את השיער, רק בשביל שאם ניפגש, תוכלי לראות שמשהו השתנה בי. אבל אז זה אומר שאני אצטרך לבזבז זמן ללכת לספר, לשים לב כיצד הוא מסודר, ואני בכלל לא אוהב את השיער שלי, וגם ככה אין לי זמן. אז ויתרתי. ואני לא יודע אם אשאר באורנג', אני עובד הרבה שעות, בעבודה דרשנית ומשעממת. וההסעות לנתניה כבר לא בתוקף. אך מצד שני האנשים נחמדים, והגיל שלי כבר מבקש שאתיישב איפשהו.

אני נהנה לנגן על פסנתר, גיטרה, וצ'לו, אני אוהב לכתוב ומנסה להתמיד לגבי הספר. עכשיו כשיש לי כסף, אולי אמצא זמן לנסות להוציא לאור ספר שירים בקיץ (תלוי איך יתקדם הספר), וההלחנה על יציאת מצרים מתקדמת. בין לבין אני מנסה לקרוא עוד ספרות קלאסית. מנסה להבין למה אני מחפש ספר חדש על מילים בספר שכבר קראתי, או שאני יכול לנסות לכתוב.

זה די מוזר, אגב, בחלומות בהקיץ אנחנו רק מדברים, אין חיבוק ואין ארוטיקה. אולי אין בנינו הרבה דברים לא סגורים, אבל מה שיש שומר אותך במרחק נגיעה, ללא נגיעה.

זהו, זה מה שיש לי לספר כרגע על עצמי. אה כן, זה ושבשבילי המעבר דירה שלכם יחד, זה כן כמו חתונה.

אני מקווה שהכל בסדר.

אני מחזיק לך תקוות על הדרך החדשה.

מצטער שלא האמנתי שאת אוהבת אותי.

ושזה לא משנה כמה אהבת אותי חזרה.

טל

1/5/2007