סיפור אהבה

אני לא יכולה לשכוח את היום הזה שבו חזרת אליי. היום שבו האמנתי שכל החלומות שלי התגשמו, היום שבו התחלתי להאמין שיש בי כוחות על ותקשורת אולטרה סגולית עם אלוהים או משהו כזה. לא האמנתי שיהיה יום שבו אהיה יותר מאושרת.

אני לא אשכח את היום הזה שבו הלכת ממני. אני לא יכולה לשכוח או לסלוח לך על זה שפגעת בי כל כך. חשבתי שזה עונש משמיים, על חטא הגאווה הפרטי שלי.

ואיכשהו, שלשום, בתום הטיפול שלי אצל אביבית, הפסיכולוגית שלי, נראה שהאמונה קצת חזרה אליי. אחרת איך זה ששבוע לפני שאני עוברת דירה, סוגרים את הסניף שלי? איך זה שבאותו יום שסגרו את הסניף הודיעו לי שהתקבלתי לעבודה בתור פקידה במשרד עו"ד? איך זה שהיום אני קוראת כתבה בעיתון על איך טאוור רקורדס לאט לאט מתפרקת לה ויותר לא תפיץ מוזיקה לועזית? האם זה גורל? האם הכל קורה לפי התסריט שאני כתבתי?...

לפעמים זה נורא מרגש וכיף כי זה פותר הרבה דברים. לפעמים זה נורא מפחיד. לפעמים אני רוצה לתת את הכל, בשביל לקבל את החיים שלי כפי שהיו לפני שנה.

לפעמים אני נורא מתגעגעת אליך, וחושבת מה אתה עושה ולמה ועם מי. אני זוכרת שאז נשבעתי לך שאני הולכת רק כי זה מה שאתה רוצה, ושאני חושבת שזה שאני אפסיק להלחם עליך, זה מה שיגרום לך אושר. רציתי שתהיה מאושר. קיוותי שגם אני אוכל להיות.

לא בטוחה אם אני כזו היום, למרות שבתכלס יש לי המון סיבות להיות.

אבל כנראה שכשהלכת, משהו ממני נשאר איתך ונעלם גם כן.

אני לא צריכה ממך סליחה. אבל אני כן מדי פעם מתגעגעת וחושבת המון המון המון עלינו, מנסה לעבד דברים. עכשיו זה יהיה לי קצת יותר קשה כי הטיפול שלי נפסק. מה שכן, היא השאירה לי את המייל שלה, שזה מאד יפה מצידה. לא יכולתי לנצל את הפגישות האחרונות כדי לדבר עוד עליך. פחדתי שוב לפתוח דברים ושהיא תלך ותשאיר אותי ללא תשובות. אני כן מנסה עדיין להבין את מה שהיה לנו, למרות שאין טעם.

ההורים שלי נפגשים עם ההורים של הנוכחי ביום שישי. מאוחר יותר בערב אחי בא עם אשתו ועם האחיינית שלי, ומאוחר יותר אני והבחור שלי ניסע לקחת את המפתחות לדירה. חסרים עוד כל כך הרבה דברים...

אני גם מצטערת שלא האמנת שאני אוהבת אותך, כי אני באמת אהבתי אותך יותר מכל דבר שאי פעם הכרתי לדעתי והייתי מוכנה לעשות הרבה למען האהבה הזו. אני חושבת שאין יום שבו אני לא נזכרת בך. תמיד שאני רואה בטלויזיה או בסיפור דמות של בחור בתוך סיפור אהבה בלתי מתממש, אני לא יכולה שלא לחשוב עליך ולהשוות אותו אליך. אני לא יכולה להמנע מלהסתכל על הבחור שלי, ובתוכי לנסות למצוא בו את הדברים שמצאתי בך.

הדבר שאתה מגדיר "בעיה" שלך, כנראה דבק בי באיזה מקום. אני ונדב התווכחנו על משהו, ובאיזהשהו רגע הרגשתי שהוא רואה בי "פאקים", והרגשתי כל כך פגועה. בכיתי כמו איזו תינוקת. הרגשתי שהוא עומד להפרד ממני. אבל הוא לא.

באותו לילה שזה קרה הוא שמע לראשונה את הסיפור שלי איתך במלואו. מה שטוב בו, זה לא שהוא אוהב ומכיר את ת"א ולא זה שהוא ייקח אותי למסיבות (כי הוא לא. למעשה, הוא מושבניק בדיוק כמוך, שגר בר"ג מתוך אילוצים של העבודה והוא גם לא יודע לרקוד [אם כי הוא הבטיח שהוא ינסה אם נהיה בארוע שיחייב את זה.

האמת שאני חושבת על זה, יש ביניכם כמה דברים מהמשותף. אולי בנסיבות אחרות הייתם אפילו יכולים להיות חברים טובים. הוא משתמש בבושם שהשתמשת, יודע לנגן על כמה כלי נגינה, וגם הוא קצוץ-שיער). מה שטוב בו, זה הביטחון. זה הרוגע. זה ההקשבה והניסיון להתמודד עם דברים מבלי לתת להם להתפרק מבלי סיבה.
 

אני מקווה ששנינו נמצא את עצמנו בקרוב מאד בעבודה שאנחנו אוהבים ומשלמים לנו עליה כסף נחמד. כי כסף עוזר להעביר את החיים בצורה נוחה יותר...

באמת זה עושה לי טוב לשמוע שאתה ממשיך הלאה. טוב לשמוע שאתה מתקדם. אולי כבר בשבוע הספר הבא אני אחזיק ספר שאתה כתבת!

זה כבר סיבה לחייך :)

מקווה שזה  בסדר לשלוח חיבוק.

שירלי.