סיפור אהבה

אז אני כבר שבוע מחוץ לבית... המצב לא כל כך טוב לדעתי :/

הבית שלי ושלi בר"ג קטסטרופה פשוט, וגם את העבודה החדשה במשרד העו"ד אני לא יכולה לתאר במילים טובות ונחמדות יותר. 

נכון לעכשיו, העבודה לא נותנת לי הרגשה טובה במיוחד. התפקיד עצמו נראה לי די משעמם והאנשים שם לפעמים לא ממש סבלניים. הכל לחוץ ואין זמן להעביר לי חפיפה. מיום ראשון הקרוב אני אמורה לשבת בעמדה כבר לבד, ללא "חופפת".

אני לא אוהבת את הבנות במשרד. הן לא חברותיות במיוחד, ונראה שיש שם את אותה תחרותיות דפוקה שמזכירה לי את הצבא, מעין תחרותיות של: "מי יותר יפה", "מי יותר מצחיקה", "מי עושה עבודה יותר טובה"... אני ממש לא אוהבת להיות החדשה שם, שלא מבינה כלום מהחיים שלה ושאף אחד לא יכול להסביר לה.

מה שכן, על היום הראשון עם החתימה על החוזה, סיפרו לי שבתחילת יוני, כל המשרד נוסע לאילת ל - 4 ימים ול - 3 לילות למלון דן באילת, כולל טיסות - בחינם ומחיר מסובסד לבן הזוג ושאני מוזמנת לבוא.

ברור שנרשמתי, אבל עדיין - יש לי תחושה שלא משנה כמה יצ'פרו אותי וכמה ישלמו לי, זה לא מה שיעשה לי את זה. זה לא מה שיגרום לי לחייך ולהרגיש טוב. אחרי הכל, חכמים יותר ממני אמרו: "כסף לא יכול לקנות לי אהבה" (אלה היו הביטלס...)
  

מעניין שתאריכי הנסיעה, שהמשרד בחר, דומים לתאריכים שבהם אנחנו היינו באילת רק לפני שנה. 

אני ובן זוגי במהלך השבוע התווכחנו די הרבה פעמים, אני מניחה בגלל המתח של המעבר לדירה החדשה. זלגו לי המון דמעות שקטות השבוע, שנבלעו לתוך הכרית, לצדו במיטה בזמן שישן. המכתב ששלחת לי גרם לי לחשוב עליך, גם אם לא עניתי אז. פשוט לא היו את הכוחות לכתוב. איפשהו ידעתי שיבוא המכתב חרטה שלך אח"כ, למרות שאיפשהו בתוכי קיוותי שלא.
  

השבוע עברו לי המון מחשבות שאולי חבל שאני לא עושה את השינויים האלה איתך, בדירה זולה יותר,ושקטה יותר (נראה לי שרחובות והסביבה הם יותר כאלה בהשוואה לר"ג).... מסתבר שהרחוב שלנו מאד רועש, מלבד כשיש רמזורים ואז נהייה שקט לכמה שניות. בשאר הזמן צריך לצעוק בבית שלנו. לא יודעת איך לא שמנו לב לרעש הזה כשהיינו שם בעת החתימה על החוזה. 
  

חסרים כל מיני דברים בבית שגם ככה מתפרק לו. בנתיים צבענו את הדירה וקיבלנו את הספה ואת השולחן מטבח והכיסאות. גם תיקנו כמה דברים. עדיין יש כל מיני "פאקים" קטנים כמו: שלב תריס שחסר, ידיות דלת שלא מחוזקות, מנורה שהמגעים שלה לחשמל לא משהו, זכוכית שחסרה בדלת של החדר שינה, ומזוזה שחסרה בכניסה לבית. 

האחים שלו באו לעזור לנו והם היו נורא נחמדים אליי. לפני שבוע גם ההורים שלי ושל נדב נפגשו יחד לברנץ' באיזה בית קפה בנתניה. המשפחה שלו מאד נחמדה ועושה לי הרגשה טובה. חבל שאין לנו זמן לפגוש אותם בתדירות יותר גבוהה. 
  

אני זוכרת עדיין את המשפחה שלך. אני זוכרת שדווקא חיבבתי אותם, עד שאמרת לי אחרי הפרידה שאמא שלך לא צפתה לנו עתיד מזהיר במיוחד. 

אם היה לי זמן הייתי ממשיכה אולי ללכת לטיפול. כרגע אני לא מצליחה למצוא אותו. 

זהו, סתם רציתי להגיב על מה שכתבת. מקווה שהכל בסדר באופן יחסי איתך...