כמה זמן שלא כתבתי. מוזר לי לחשוב שעוד רציתי להכין ספר עם 365 רעיונות רומנטיים שיספיקו לשנה שלמה, או סיפור אהבה בזמן מלחמה או "רק" לפתוח איזה מיני טירת אימה בנתניה, או פשוט לעבוד בעבודה שאני אוהבת (כמו בטאוור רקורדס), או פשוט לחזור לדירה לא קטנה ולא גדולה באמצע שומקום, שם תחכה לי עם ארוחת ערב שאני אוהבת, כמו שפעם עשית ועם מופע/אימון באחד מכלי הנגינה שלך.
אני זוכרת איך זה היה הרגע שבו הרגשתי שהנה כל חלומותיי התגשמו - אתה והעבודה ונראה כאילו הכל כל כך ורוד וטוב, אני זוכרת שזה הרגע שהייתי הכי מאושרת בחיי, הרגע שבו הרגשתי שאני מראה לכל מי שלעג לי, שהנה - חלומות מתגשמים וכל מה שצריך זה להאמין פשוט חזק.
הרגע שבו אני מוכיחה למפקד שהיה לי בצבא שכל הזמן אמר לי שאי אפשר לעבוד בעבודה שאתה אוהב ולחיות עם האדם שאתה אוהב לתמיד, שכן אפשר ושכך אני חיה.
עכשיו אני מרגישה שאולי הוא צדק. שאין מקום לחלומות בחיים האמיתיים ולא משנה כמה ננסה, לעולם זה לא יהיה כמו הדבר האמיתי. לחלום הרבה יותר קל להתנפץ ולהעלם ולהשאיר צד אחד מאד מאוכזב.
ביום חמישי שקיבלתי דואר רשום, מצד אחד נורא רציתי שזה יהיה ממך ומצד שני - כל כך לא רציתי. בשני המיקרים פחדתי, יכולתי רק לנשום לרווחה שראיתי שזה סתם עוד קטלוג קורסים של האונ' הפתוחה.
למרות שהטיפול נגמר, אני ואביבית שומרות על קשר. כתבתי איך אני חושבת עליך בזמן האחרון הרבה וכמה אתה חסר לי. אביבית אומרת שתמיד שכשקשה, קל לדמיין ולפנטז חיים טובים וקלים יותר עם מישהו שפעם אהבנו.
לפעמים אני תוהה אם זה רק פעם, או שאני עדיין אוהבת אותך גם עכשיו, אם אני עושה את טעות חיי את את הצעד הכי נכון בכדי להשתחרר מהשלשלאות האלו.
בטח בן הזוג שלי היה שונא אותי, אם הוא היה קורא את המכתב הזה, ומוצא שימוש לאקדח שלו. אבל אני לא יכולה להפסיק לכתוב לך, כי כל פעם שאני מתאפקת, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.
13/5/2007
בבלוג זה
בכל הבלוגים
