RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
| 9/2006
מלחמת הבדידות
אז עברו שבועיים וקצת, ואני באמת התחלתי לאט לאט להכנס למעין שיגרה של חלומות זוועה, שנשזרים לתוך המציאות.
זה קצת מוזר כל העניין הזה איך שכולם נכנסים לשיגרה די מהר. איך הרדיו ממשיך לנגן שירים שמחים יחסית, איך הידידעה שנפלו טילים בצפון כבר הרבה פחות מזיזה למישהו, גם אם מדובר בחיפה, שהיא אחת מהערים הגדולות בישראל.
לפני כמה ימים היתה הפגנת ענק בת"א נגד המלחמה וכמה שהיא לא הוגנת וכמה שהיא טיפשית (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3279752,00.html). תמיד רציתי להתעורר לתוך מעין מחאה כזו סטייל סיקסטיז, ולצאת ולמחוא ולהפגין ולהלחם. אבל גם מלחמה כזו נותנת לי מעין תחושה שהיא לא הכי נכונה ולא הכי במקום. מה עם כל האנשים שהולכים ונלחמים את המלחמה הזו כדי לעזור ולשחרר את החיילים החטופים? מה עם כל האנשים ששלחו לשם את ילידהם, אביהם, חבריהם ומחכים דרוכים בבית ומקווים שרק יחזרו בשלום הביתה?
שלשום ראיתי כתבה על חייל אחד שהיה בלבנון וחזר הביתה וראה שהבית שלו חטף פגיעה ישירה בטיל. יש משהו יותר כואב מזה?
זה די ברור מה יקרה בסופו של דבר. ימותו בשני הצדדים עשרות ומאות אנשים, אלפי אנשים יאבדו את הבית וכל זה בשביל מה? בשביל 3 חיילים חטופים שבטח נקבל אותם כבר מתים ובשביל שיחרור של כמה מאות אסירים ביטחוניים שמשתייכים לחוליות טרור.
שלא תבינו אותי לא נכון, ברור שיש סיכוי קלוש שהם עדיין בחיים, החיילים זאת אומרת. אני יודעת שאם הייתי במקומם הייתי רוצה לדעת שהארץ שלי מנסה להוציא אותי מהם. אבל ככה? בהפגזות? פיצוצים? אובדן כזה ענק של מיטב בחורינו? הייתי רוצה שכבר הממשלה תכנע ושיתנו להם את האסירים ושיפסיקו כבר את הירי הזה. שיפסיקו להיות מופתעים. שיום אחד פשוט יתאמו עם ארה"ב או משהו כזה את ההפתעה שלהם על אירגוני הטרור, כולל החיזבאללה. לא ברור לי למה אנחנו העלמנו עין מההתחמשות שלהם? למה האו"ם העלים עין?
בנאום האחרון שיצא מטעם החיזבאללה, הם הכריזו שהם מתכוונים לעבור לשלב השני במתקפה ולהגיע עם הטילים עד לנתניה. עד לעיר שלי!
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3281745,00.html
אז עכשיו מה לעשות? להתחיל לחפש מכסה?
מה שמעצבן אותי זה שנראה כאילו כולם נורא מזלזלים בדברים שהם אומרים. אמא שלי, החברות שלי, גורמים בכירים במדינה... אבל אני מפחדת. לא מפסיקה לחלום על המציאות שדופקת לה בדלת. עוצמת את העיניים ורואה איך טיל בא וכמעט הורג אותי, איך מחבלת יורה עליי ופוצעת אותי. ותמיד זה כמעט. אני מפחדת להפגע, לסבול מהכאב ולמות. לא היה אכפת לי אם הייתי מתה בשינה, או אם מישהו היה מרסק לי גלולות שינה בתוך האוכל. אבל לסבול לפני המוות? למה זה טוב? הכי בכל מקרה מתים P:
אז נסראללה הצליח עם הלוחמה הפסיכולוגית שלו עליי. אם זה היה תלוי בי, הייתי אולי עוזבת את הבית לדרום או לחו"ל. מזל שגורל המדינה לא תלוי רק בי ...
סה"כ, כשחושבים על זה, למות בלי לחוש את הכאב זה די טוב. ככה הכל נגמר ואת מגיעה סופסוף לאיזו שלווה. לא צריכה יותר לדאוג לגבי הכסף, תואר, אהבה או כלום. פשוט את הולכת לישון לנצח, נרקבת לך לאיטך מתחת לאדמה, בתור מזון נא לתולעים.
בעיניי זה נראה כאילו מחר סוף העולם. כבר כמה שבועות שאני מנסה לבחון את היחסים שלי עם חברות, בחורים, משפחה, עם אוגי. פעם ששאלו אותי מה הייתי עושה אם מחר סוף העולם, אמרתי שהייתי מגיעה לבחור שאני אוהבת ואומרת לו שאני אוהבת אותו ועושה איתו אהבה בפעם האחרונה.אז מה? אני אמורה עכשיו לנסוע לאוגי? ומה אם כבר כשאני אחזור לנתניה זה יהיה אחרי כל הטילים? שהעיר חרבה ושוממת, ואין שם איש מלבדי? כשאין יותר מלחמה והמוות שלי נראה כ"כ רחוק?..
שלווה. בלי מצבי רוח לפני מחזור, בלי מחזור בכלל, בלי הריון, בלי אהבה או שנאה, בלי בדידות. פשוט שקט.
מיצי לא מסכימה איתי שלחיים אין משמעות ושעדיף כבר למות. בטח שיש להם משמעות בעיניה, עכשיו כשהיא עם הגרוש שלה (שוב פעם). היא מקשקשת על ככה שלחיים יש דרך והשאלה מה עושים בדרך הזו. אם עוזרים ותורמים משהו לעולם זו הרגשה נפלאה. כן, אם מעריכים את זה בחזרה - ככה אני אומרת לה. היא קישקשה על כל הפעמים שאני עזרתי לה. אבל בעיניי זה בולשיט. אולי ניסיתי לעזור, לעודד ולתמוך, אבל היא לא עשתה כלום ממה שיעצתי לה. היא לא העריכה את זה וגם היא היתה שם מספיק בשבילי. אז מה זה משנה אם אני אוהבת מישהו? מה זה משנה אם אני מנסה לעזור?
עכשיו אני עוברת עם מיצי מקרה שדומה למקרה שהיה לי עם החברה שלי מהצבא, שלא היתה שם מספיק בשבילי אחרי הפרידה מהמטורף ההוא שיצאתי איתו. אני מרגישה עם זה די חרא. כי אולי אני דורשת הרבה מדי? אולי משהו דפוק בי כל כך ובגלל זה אני מגרשת את כל מי שיקר לי? אויל בגלל זה כל מי שאני רוצה קרוב אליי מתרחק, מתנתק, מכאיב ומתעלם ממני וכל מי שאני לא רוצה בקרבתי כופה את עצמו עליי ומתקרב יותר ממה שאני רוצה? ובכלל, האם אני מענישה אותה בזה שאני מתרחקת ממנה? הרי לה יש חבר, חברות, לימודים... אני רק פרט שולי מהחיים שלה. אז מה אם אני פרט שולי כבר 10 שנים. לפעמים אני פשוט מרגישה שאני כלום בשבילה. זאת אני שלא יכולה להרשות לעצמי להפסיד אותה, זאת אני שאין לה חבר שאין לה חברות או ידידים של באמת. לא היא. זה לא עונש לה. זה עונש לי! אז למה אני עושה את זה? :( היא לא שם בשבילי מספיק, ככה אני מנסה להזכיר לי, ושנמאס לי להתחשב בכולם ושאף אחד לא מתחשב בי. אז אני מנסה להתרחק להרגע, למצוא אנשים חדשים, משמעות ,אבל תמיד אני זו שנשברת. וזה לא עוזר. הבדידות משתלטת עליי.
ביום ראשון החלפתי מסלול פלאפון למסלול סטודנטים. התחייבתי ל - 500 דקות שיחה בסכום של 170 ש"ח שאין לי מושג עם מי אני אדבר כ"כ הרבה. אין לי שם אחד של בנאדם שאני מרגישה שאני יכולה להתקשר אליו כשאני מרגישה כל כך לבד. באמת שזה טיפשי. לפחות יש לי על מה לבזבז את הכסף שאני מרוויחה :/
אתמול התחלתי ללמוד סמטר חדש. ההתרגשות של ההתחלה גרמה לי כל כך לרצות לספר את זה לאוגי. אבל אי אפשר. אנחנו לחוד. סביב הלב שלו מתוחה לה גדר תיל שמעליה הוא יורה מטח קטיושות על הלב שלי ואין לי את האמצעים המתאימים כדי להלחם בחזרה, אז אני פשוט נכנעת להפגזות :(
גם אני קוראת לסיוע מארה"ב. אני מנסה לדבר עם הידיד הניו יורקי שלי, אבל הוא מרגיש זוועה. לא ברור אם בגלל שהוא באמת עובר שינוי משמעותי או בגלל הפרידה שהוא חווה לאחרונה. אני מקווה שזה יעבור לו מהר, כי אני ממש זקוקה לו.
עד כאן החדשות מהשטח,
שירלי.
| |
| כינוי:
lovestory
גיל: 19
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
