לפעמים זה כיף להגרר: אנשים באים אליך, אוחזים אותך מתחת לבית שחי, ואתה מתחיל לשקוע, לצנוח, לתת לכל הכובד ליפול, כמו לפני שינה, ואז הם גוררים אותך. אתה מסתכל עליהם מלמטה, ואח"כ מפנה את המבט שלך ישירות לעבר הדרך שהולכת ומתרחקת ממך, מוציא פופקורן מהכיס ומתחיל לאכול.
אז סופסוף הגיע התור לפסיכיאטר שאמור להיות הרופא "המנפה": מי צריך לראות פסיכולוג ומי צריך רק טיפול תרופתי ומי סתם מזבל בשכל ולא צריך כלום. אני לא יודעת אם סיפרתי לכם, אבל את ההפניה קיבלתי מהרופאה הכללית בעקבות הפרידה מאוגי.
מרכז בריאות הנפש בעיר שלי קטן ועלוב למדי. לא פלא שכל מי שנכנס לשם אוטומטית נהיה מדוכא. התור שלי היה בעשר וחצי. שעה טובה דווקא. לא צריך לקום מוקדם מדי וזה לא תקוע לך באמצע היום.
נכנסתי לחדר ביחד עם שתי נשים מבוגרות, אחת פסיכאטרית ואחת פסיכולוגית. בהמשך הצטרפה אלינו עוד פסיכולוגית. אז דיברנו משהו כמו חצי שעה. סיפרתי להם כמה רע אני מרגישה מאז הפרידה. איך הצלחתי לריב עם כל העולם ולהרחיק אותם ממני. כמה אני לא סומכת על אף אחד. איך אני בוחנת אנשים. איך אני רעה אליהם ומנסה לבחון אותם ומקווה כל כך שישארו, אבל בעצם תמיד בסוף הם הולכים.
אז החליטו שאני כנראה כל כך חולה, שאני צריכה גם תרופה אנטי דיכאוני, המלווה עם טיפול פסיכאטרי, גם טיפול פסיכולוגי אחד על אחד וגם בהמשך טיפול קבוצתי. אוגי יכול להיות מאד גאה בעצמו.
מיצי קיבלה "עובר בקושי" באיזה מבחן אמון שעשיתי לה. החלטנו להפגש כדי שהיא תוכל לבוא איתי לפגישה ההיא עם הפסיכיאטר. היא חיכתה לי במקום מפגש עם החבר שלה. זה גרם לי להרגיש נפלא לראות אותם כ"כ אוהבים :-P זה גרם לי גם להרגיש טוב שכשנכנסתי היא הלכה אליו והייתי צריכה ללכת חצי מהדרך עד שראיתי אותה, במקום שהיא תחכה לי בחוץ. זה גם גרם לי להרגיש מדהים כשהיחא דיברה איתו בטלפון בערך חצי מהדרך כשהיא היתה איתי. באמת שמזמן הם לא היו יחד... לא מספיק זה שהיא איתו בערך 80 שעות ביום ואותי היא רואה פעם במיליון שנה :(
יום לפני כן יצאתי לדייט. דווקא היה די נחמד לצאת עם בחור שכל האינסטינקטים שלי אמרו לי לא לצאת איתו. צחקנו די הרבה. בעיקר בגלל שהוא הביך אותי המון. ישבנו לשתות מילקשייק ושיחקנו באולינג. הוא ניצח אותי ובגלל שהתערבנו על פרס, הייתי צריכה לנשק אותו :/ איכשהו החלטתי להמשיך לצאת איתו, לפחות בנתיים... לא רציתי להיות לבד בט"ו באב ורציתי ללכת לפסטיבל טעם הגלידה בת"א. אבל בסוך איכשהו באחד ממבחני האמון שעשיתי לו הוא נכשל. איכשהו יצא שהוא זה שהבריז לי בט"ו באב למרות שאני שאלתי אותו אם בא לו לדחות את הפגישה. בקיצר זרקתי אותו. גם ככה לשם שלו יש אנרגיות שליליות והוא לא מרוויח כסף והוא מדבר בצורה גסה ויש לו כלב.
שיהיה.
באותו יום מחקתי גם את הרשימת מסנג`ר שלי. תחת הקטגוריה של חברים כתוב לי "יש לך 0 חברים". יפה. סופסוף מישהו אומר את האמת. לא מחקתי רק את הבני משפחה שלי. ועדיין הרגשתי גרוע. אין לי אף אחד בעולם והחיים רק ממשיכים לעצבן ולאכזב. הצלחתי לריב ולהרחיק את כולם ואלה שממשיכים לשלוח לי הודעות הם האנשים שאני לא רוצה...
ובכלל איזה אנשים אני כן רוצה שיהיו חברים שלי? מה זה בעצם חברות? האם יש בזה טעם בכלל? כרגע אין לי זמן לכלום. הייתי אמורה ללמוד, הייתי אמורה לסדר את החדר... אבל למי יש כח ככה, כשהכל נראה כאילו חסר טעם?
אני מקווה שהכדורים האלה יעזרו :/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
