סיפור אהבה

Livin my life in a slow hell
Different girl every night at the hotel
I ain`t seen the sunshine
In three damn days
Been fuelin`up on cocaine and whiskey
Wish I had a good girl to miss me
Lord I wonder if I`ll ever change my ways
I put your picture away
Sat down and cried today
I can`t look at you while I`m lying next to her
I put your picture away
Sat down and cried today
I can`t look at you while I`m lying next to her

Sheryl Crow:

I called you last night in the hotel
Everyone knows but they won`t tell
But their half-hearted smiles tell me somethin` just ain`t right
I`ve been waitin` on you for a long time
Fuelin` up on heartaches and cheap wine
I ain`t heard from you in three damn nights
I put your picture away
I wonder where you been
I can`t look at you while I`m lyin` next to him
I put your picture away
I wonder where you been
I can`t look at you while I`m lyin` next to him

Together:

I saw you yesterday with an old friend (Sheryl Crow)
It was the same old same how`ve you been? (Kid Rock)
Since you`ve been gone my worlds been dark and grey (Together)
You reminded me of brighter days (Kid Rock)
I hoped you were comin` home to stay (Sheryl Crow)
I was headed to church (Sheryl Crow)
I was off to drink you away (Kid Rock)

Together:

I thought about you for a long time
Can`t seem to get you off my mind
I can`t understand why we`re living life this way
I found your picture today
I swear I`ll change my ways
I just called to say I want you to come back home
I found your picture today
I swear I`ll change my ways
I just called to say I want you to come back home
I just called to say I love you, come back home

 

ואז ביום בו הקיץ התערבב עם הסתיו, שלחת אליי SMS. אמרת שאתה מצטער שהמכתב שלך מתעכב, אבל שתשלח לי אותו מחר.

 

לא יכולתי לחכות. ניסיתי לפענח כל פסיק ב – SMS המדובר, קיוותי, רציתי, התפללתי. אבל כנראה לא מספיק חזק :/

 

כבר אחרי ששלחתי לך את המכתב הרגשתי הקלה. חופשייה כמעט. הגיע אלינו עובד חדש לעבודה, במקום גיל.

 

הכרתי עוד אנשים חדשים, הקפתי את עצמי במעגלים חדשים של אנשים, שיחררתי אותך. הבטיחו לי שזה עניין של זמן, שאתה עוד תתעשת או שאני אמצא מישהו שבאמת ראוי לי.

 

מדי פעם עבר לי בראש אולי בכל זאת, לנסוע או להתקשר, ועשרים פעמים עצרתי את עצמי עד שלבסוף שכחתי מזה. שיחררתי אותך באמת. שיננתי לעצמי: "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי. אם הוא יחזור היה תמיד היה שלך. אם לא יחזור, סימן שמעולם לא היה שלך". השאלה היא כמה פעמים צריך לשחרר? האם פעם אחת שחזרת, לא מספיק מוכיחה את הטענה שאהבת אותי? שיחררתי אותך שוב פעם.

 

ורק הריח שלך עדיין מלווה אותי.

 

קיבלתי 400 ש"ח תווים לחג. אחרי שפינקתי את עצמי בזוג נעליים וחולצה חדשים, החלטתי שאולי עם העודף של התווים, אני אקנה את "פאי" לגבר. אבל איפה שבדקתי אם יש להם את הבושם, הם לא מקבלים תווים. אז רק התזתי מעט מהבושם עליי, ריחרחתי וחייכתי לעצמי בחיוך של סיפוק אורגזמתי.

 

ומאז היום הזה, בכל פעם שאני עובדת ליד הסופר פארם, אני משפריצה מהבושם שלך עליי ומחייכת. יש מצב שיש בו משהו שגורם לאנשים להתאהב?

 

נכנסתי לבלוג של זאב מדי פעם, חיפשתי תמונות שלך. ראיתי שבאיזה טיול איתו לבשת את החולצה שקניתי לך. חייכתי לעצמי. והמשכתי להמשיך בחיי.

 

שיחררתי, טופלתי בשיחות עם פסיכולוגית, הכרתי אנשים, פתחתי דף חדש בחיי, רחוק רחוק ממך, כמו מעבר לים... קיץ התחיל, קיץ נגמר, וכל כולו לא היינו ביחד.

 

חשבתי שככה זה ימשיך, אתה תהיה רחוק, אני אכתוב, ופעם במיליון שנה מכתבי ישוט לו בבקבוק וימצא את הדרך לחופך, בכל שאר השנים הם יאבד לו במצולות או שיגיע בטעות לחופים אחרים. אבל בתוכי תמיד ארגיש שאיכשהו המילים שלי הצליחו להנצל ולהגיע. שהם איכשהו הצליחו לחמוק מהכרישים, להתרחק מרשתות הדייגים, לפרוץ את שער הברזל שבכניסה ללבך, ולהיות שם. סתם כך. וגם אם לא תקשיב, אולי תוכל לשמוע. וגם אם לא תוכל להרגיש, אולי תוכל להזכר - איך פעם אמרת לי שחיים איתי יהיו סוערים כמו הים ביום חורפי.

 

כואב לי לשמוע אותך משתעמם עם אחרות. ובכל זאת, אין בלבי לאחל לך את האחת שתמצא איתה את מנוחתך.

 

מוזר לי לשמוע שבחרת להבדק דווקא אחרי שניפרדנו. הרגשתי רע עם זה. דווקא ממני חשדת שנדבקת?... שמחה שיצאת שלילי.

 

אני לא חושבת שאני אדם רע, כך שמהפרידה הזו לבטח שלא אצא אדם טוב יותר. לא חושבת שאי פעם עשיתי משהו בכוונה כדי להרגיז או לעצבן, הכל מחוסר ביטחון שנבע  מתוך מחשבה שאתה לא אוהב אותי מספיק ושתלך שוב פעם. ואם תלך, מה ישאר לי לעשות או לומר בכדי להחזיר אותך שוב פעם אליי? וזה מה שאני מרגישה עכשיו, שאין לי מה לומר או להגיד או לעשות. שזה לא ישנה לך כלום. וזה מייאש, ומתסכל ומעציב. החיים נמשכים ואני חייבת להמשיך ולזרום איתם לאן שהרוח תיקח אותי.

 

מכיר את זה שלפעמים שריר נתפס ולא משנה מה, הוא פשוט לא מרפה, והאצבע נעמדת מאובנת-כואבת, ונשארת כך לאורך כמה דקות? זה מה שקרה לי שפתחתי את המכתב שלך. קראתי אותו אחרי משמרת ארוכה במיוחד. אחרי יום וחצי שבו כל הזמן חשבתי מה הולך להיות במכתב, אחרי לילה שלם שדיברתי איתך בחלום ושאלתי אותך, אבל אתה התעקשת לתת לי לחכות ולקרוא אותו בעצמי.

 

קראתי את הכל. הרגשתי בחילה. הלכתי לאכול משהו. שתיתי. הרגשתי שאני עומדת להקיא. התקשרתי לאדוה. היא התחיל לנתח, אבל לא היתה לי סבלנות. הרגשתי איך מאחורי העיניי מתמלאים לי שתי שקיות במי דמעות, ואיך כל סיכה שינעצו בהן, תוביל לנזילה. אני מסתובבת כמו זומבי. לא מבינה מה אנשים מדברים או מה הם רוצים.

 

בהתחלה הרגשתי טוב יחסית. שמחתי שקראת את המכתב. שמחתי שהגבת. הופתעתי שהגבת. אולי היה עדיף שלא תגיב, וככה עם הזמן הייתי פשוט מנמיכה תדירות במכתבים עד שהייתי נעלמת, כמו שרצית שאעלם.

 

בהתחלה, בקריאה ראשונה, שמחתי לקרוא את כל מה שכתבת. בקריאה שנייה הרגשתי רע יותר. על הכל סיפרת מהצד, כאילו זה לא קרה לך. בסך הכל, ענית לי נטו. בלי שום רגש. בלי התנצלות של ממש. בלי צל של התחרטות, כאב או הבנה.  ענית לי אמנם, אך באמת הדף נשאר כריק. סיפרת את הכל כאילו אתה מספר כל יודע או משהו כזה. הרבה סבורים שסיפור טוב מספרים מנקודת מבט אישית. ואני תוהה היכן הרגש?  ואני לא מבינה, איך זה שאם השארתי אצלך זיכרונות כאלה יפים, איך זה שאתה לא מתגעגע אליהם אפילו טיפה? איך זה שאתה לא מתחרט אפילו קצת? איך זה שלא כואב לך אפילו לא מעט?

 

אני מאחלת לעצמי לפעמים להיות כמוך ולא להרגיש כלום. לא לחשוב לגבינו הרבה, או לא לחשוב עלינו בכלל, למעט כששיר ישן שמתנגן, או איזה סרט שמוצג בשידור חוזר ויצא לי לראות אותו בטעות. לא כמו שאני מתיזה עליי את הבושם, עם המון כוונה.

 

אתה כותב שאתה מסתכל על חללים צפופים. אני בוהה בחללים ריקים, ופעם ראשונה שאני מבינה שאנחנו שונים. אותך אני רואה בעיניי רוחי בצעיף גדול, מעיל ארוך ורוח חזקה בבית הקברות, ליד המצבה. אני רואה את עצמי לבד בתוך חדר גדול ריק. אתה נחנק מהצפיפות של העשבים והמצבות, ואני הולכת לאיבוד בריקנות והמרחב של החדר הענק.

 

אתה לוקח את עצמך ואת החיים שלך בידיים, מנגן, כותב, עובד, מכיר אנשים... בונה את עצמך מחדש. ואני בכל יום שחולף, מתפרקת, כמו עץ בשלכת. משירה עלה חום, למחרת עלה אדום, אחרי שבוע עלה צהוב.... וכך הלאה.

 

מנסה לחיות את חיי לבד. לא מבחירה. יש רגעים שזה מרגיש נכון וככה זה צריך ואמור להיות. אבל יש ימים שבהם אני קמה ומרגישה אבודה. קצת מייאש לגלות בוקר אחד שכל מה שהאמנת בו לא ממש קיים. שכל מה שרצית לא יכול להיות שלך. מיואשת. מתוסכלת. לא רוצה לאהוב יותר. לא רוצה להפגע יותר. מתרחקת. שומרת על עצמי. ולפעמים זה טוב, לפעמים זה רע. לפעמים נראה כאילו אין ברירה. לפעמים מרגישה פיספוס, שעוד לא הספקתי למצות. שאני צעירה מכדי למות כבר עכשיו. לפעמים מרגישה אסירת תודה בכך שהרווחתי שנייה איתך, ואני מעדיפה את השנייה הזו לעומת נצח בלעדיך.

 

הייתי רוצה לבלות את הנצח איתך. זה היה הופך אותי לבנאדם המאושר ביותר בעולם.

 

מזו, היחידה, שעדיין רוצה להאמין שפעם אהבת אותה.

 

הטיפול הפסיכולוגי שלי מאז הפרידה מאוגי נמשך לו. עם הכדורים הפסקתי, אני לא זוכרת אם סיפרתי או לא...

 

שבוע שעבר בלי אזהרה מוקדמת בכיתי בפגישה. כנראה כי זה היה התאריך של הפרידה, כשאני חושבת על זה בדיעבד. מה שכואב לי זה שאני מרגישה שאני לעולם לא אתאהב שוב, לעולם לא אוכל לסמוך שוב על אף אחד, כולל עליו. גם אם עוד כמה זמן הוא יגיד שהוא עשה את הטעות של חייו ושהוא רוצה שנחזור, איך אני אוכל לסמוך עליו שוב? איך אני אוכל לקבל אותו? אני יודעת שאמא שלי אמרה שהיא לא תהיה מוכנה לקבל אותו שוב...

 

כואב לי לחשוב על הבחורות שהוא יוצא איתן ומשתעמם איתם. אני זוכרת איך הוא היה אומר לי שהחיים איתי יהיו סוערים כמו הים ביום חורף. כואב לי שהוא נזכר בי רק במקרה, בזמן שאני נזכרת בו עם המון כוונה ומודעות. היו כמה שבועות שהייתי הולכת לסופר ומשפריצה עליי על הבושם שלו.

 

כואב לי שהוא ממשיך בחיים שלו כאילו כלום לא קרה. כואב לי שהוא לא קצת מתגעגע ולא קצת כואב לו והוא לא טיפה מתחרט. וזה גם לא יקרה. הוא המשיך הלאה.

 

אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית בשבוע שעבר, תפסתי את עצמי טיפה בידיים, סידרתי את הבלאגן שהיה בחדר שלי (שנוצר לו תמיד כשאני נמצאת בתוך בלאגן נפשי), הבאתי את עצמי למקלחת, נכנסתי לאתרי הכרויות, למדתי קצת... המבחן עוד יומיים. יש לי תחושה לא ממש טובה לגביו. אני לא יכולה לומר שאני מוכנה. אני לא יכולה אבל יותר ללמוד.

 

ביום שישי בערב החברה הכי טובה שלי סיפרה לי שהיא מתכוונת לשכב עם הבחור שהיא הכירה לפני כמה שבועות. אמרתי לה שזו תהיה בעיניי טעות. היא שכבה איתו בכל זאת. שלחה לי SMS שהיה מדהים להזדיין. אני לא יודעת למה, אבל זה גרם לי לחשוב על אוגי מזיין בחורות אחרות. הרגשתי שכאילו ה-SMS שקיבלתי היה ממנו. זה גרם להרגיש כל כך רע, בכיתי ים של דמעות. הרגשתי נבגדת ואבודה. הרגשתי שמגדל הקלפים שבניתי החל לרעוד, ובסוף הוא פשוט קרס.

 

כמו כן היא התחילה השבוע ללמוד, בטח השעות שלנו ביחד יצטמצמו להן לאפס. ככה זה כשיש לימודי-עובדה וחבר... הזמן איכות עם החברות הופך להיות משני.

 

אני מדברת עם מישהו די נחמד בנט בערך שבועיים. החלטנו להפגש ביום שישי... אני מצד אחד רוצה בכח להכריח את עצמי לצאת לדייטים, להכיר בנים חדשים, להמשיך בחיי ולשכוח מאוגי כמו שהוא שכח ממני. מצד שני אני מרגישה כאילו אני בוגדת בו ושאני עוד לא מוכנה לזה. אבל האם אי פעם אני אהיה מוכנה? חייבים להתחיל להמשיך בכח.

 

קארי בראדשו, מסקס והעיר הגדולה אמרה באחד הפרקים ששודרו לאחרונה: "כשאת במע` יחסים זה אומר שאת צריכה לקחת את הסיכון הגדול מכל. לעשות על החיים ועל המוות. יכול להיות שהבחור שאת איתו יפגע בך ותהיי אומללה שוב, אבל יכול להיות מאד גם שהוא לא יפגע, ויאהב אותך בדיוק כמו שתאהבי אותו". אני חייבת לשנן לי את המשפט הזה.

 

אוגי הפסיד אותי. הפסיכולוגית טענה שנפרדנו כי הצבתי מולו מראה והוא לא אהב את מה שהוא ראה, זה פגע בו בנקודה מאד רגישה ולכן הוא החליט פשוט לחתוך אותי מהחיים שלו. זה לא יהפוך אותו לאדם יותר מאושר. הוא אולי ממשיך בחייו בקלות יותר ממה שאני ממשיכה בהם, אבל זה לא יהפוך אותו לאדם מאושר יותר. הוא ימשיך לסבול מאותה בעיה לנצח. הוא לעולם לא יצליח להקשר לאנשים. אבל מה זה עוזר לי?! זה לא מנחם אותי, לא עושה לי להרגיש טוב יותר. אני רוצה שיהיה לו טוב. אני רוצה שיהיה לו טוב איתי. רציתי לתקן, לעזור ולהציל אותו. הפסיכולוגית אומרת שכנראה היה בי משהו אחרת הוא לא היה חוזר, אחרת הוא לא היה יוצא איתי כל כך הרבה זמן. אז היה בי משהו שנעלם? שהוא לא ראה את זה יותר?

 

אני פאקינג מתגעגעת אליו. הוא לא מתגעגע אליי בשית.

 

למה הוא כזה מושלם בעינייי? למה אני רואה בו דברים שההרגשה שלי אומרת שאני לעולם לא אמצא את זה באחרים? למה אני כל כך אוחזת בו, כאילו זה מה שיעזור לי לא לטבוע? אני חייבת לחשוב על זה, כי אני באמת לא יודעת.