מצד אחד, הרגע שממנו הכי חששתי בעת הפרידה, הרגע שבו הזיכרון מתחיל להיות עמום ומעורפל - הגיע. מצד אחד, אני לא מבוהלת (כנראה בגלל שאני יוצאת עם מישהו) מצד שני, הגעגועים שתוקפים אותי מדי פעם כל כך קשים וצובטים ...
סיפרתי לפסיכולוגית על זה. היא אמרה שפחדתי מרגע השכחה כי כנראה הרגשתי שאני קיימת בזכותו, ומגדירה את עצמי בעזרתו, וזה שהוא מחק אותי מהזיכרון גרם לי להרגיש שאני נעלמת ולא קיימת יותר, ככה גם כשהוא נעלם ונמחק מהזיכרון שלי, אז אני מרגישה שמשהו ממני נעלם וזה מאיים עליי. אני חושבת שהיא צודקת.
הטיפול הפסיכולוגי והזמן אני מניחה עושים את שלהם ולאט לאט אני מרפה מאוגי. אני מרגישה איך הגלד מתקלף מעליי. יצאתי עם בחור חדש ביום שישי ונראה לי שיש עתיד אני מקווה לא להרוס את זה בימים שבהם אני קמה עם מצב רוח לוחמני...
הבחור החדש נראה נחמד ביותר ונראה שהדברים הולכים איתו די טוב. הלכנו להופעה של פורטיסחרוף בבארבי ביום שני. התנשקנו לראשונה (זה היה הדייט השני שלנו והיה אחלה). ביום שישי הלכנו לשבת בבית קפה בסינמה סיטי + ראינו את הסרט "סיילנט היל". כשישבנו בבית קפה היתה לי תחושה שראיתי את אבא של אוגי, או לפחות מישהו ממש דומה לו.
במשך כל השבוע דיברתי עם הבחור החדש כל יום בטלפון והוא אמר לי דברים מאד מרגשים שהיו לי נעימים לשמוע מצד אחד. מצד שני עדיין קיימת סוג של בעית אמון. אני עדיין מפחדת שהוא יהיה כמו כל בחור אחר שהכרתי עד עכשיו והוא יפגע בי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
