Manic Street Preachers - The Everlasting
The gap that grows between our lives
The gap our parents never had
Stop those thoughts control your mind
Replace the things that you despise
Oh you`re old I hear you say
It doesn`t mean that I don`t care
I don`t believe in it anymore
Pathetic acts for a worthless cause
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
But now unforgiven the everlasting
Everlasting
The world is full of refugees
They`re just like you and just like me
But as people we have a choice
To end the void with all its force
So don`t forget or don`t pretend
It`s all the same now in the end
It was set in a different life
Destroys my days and haunts my nights?
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
But now unforgiving the everlasting
Everlasting
כבר שבועיים אני לוקחת את הכדורים האלה. יש ימים שבהם אני מרגישה טוב יותר, יש ימים שאני מרגישה רע. אז אני לא יודעת אם זה קשור לכדורים או לא. אולי זה בכלל קשור לכל מיני ארועים שקורים לי במהלך הזמן הזה...
למשל, הודיעו לי שאני כנראה עומדת להיות דודה. אבל בעיקרון אסור לדבר על זה ולקוות יותר מדי עד לחודש השלישי לפחות. זה היה ממש הפתעה וגרם לי לחייך ולהיות נרגשת. כל כך רציתי לספר לאוגי על זה. חשבתי על הקשר המיוחד שלו עם האחיינית שלו וחשבתי שאולי גם לי יהיה אחד כזה בקרוב. חשבתי על המדבקות של דיסני שרציתי לתת לה לכבוד זה שהיא עולה לכיתה א. אבל בסוף לא הספקתי :(
אני תוהה כל הזמן מה איתו. מה שלומו, מה הוא עושה, איך עוברת הקיטנה, איך עובר הסמינר עם המורה המפורסם של האיקידו, אם הוא כבר יוצא עם אחרות ומה הוא בדיוק עושה איתם.
ויש ימים שאני לא חושבת עליו בכלל. חוסמת את הדלת בכל הכח, מונעת ממנו להכנס. כועסת עליו. מרחיקה אותו ממני. בלילה אני פוגשת אותו בחלום ומכה עליו באגרופים, בוכה. הוא חצי אדיש, חצי עצוב... מניח לי להתפרק ובסוף מחבק אותי אליו ונותן לי להרדם בחיקו.
הפרידה של החברה שלי מהצבא מהחבר שלה, שקרתה לפני שבוע, מחזירה אותי אחרונית, לפרידה שלנו. כל כך כואב לשמוע על הפרידה שלה ולהבין כל כך על מה היא מדברת שהיא מספרת לי על מה שהיא חווה ועל מה שהיא מרגישה. אני מנסה לשקר לה ולהגיד לה שיהיה בסדר ובקרוב היא תתגבר עליו ותצא עם מישהו אחר, טוב יותר, מישהו שראוי לה ולאהבה שלה. אני שומעת אבל בקול שלה שהיא יודעת שזה לא יקרה. ולא משנה כמה היא פגועה וכמה היא כועסת, היא עדיין אוהבת אותו.
לפי הנוסחא של שארלוט מ"סקס והעיר הגדולה" הייתי כבר אמורה להתגבר על אוגי. זמן ההתגברות = חצי מהזמן שיצאתם. אבל זה לא עובד כל כך ככה, לצערי. מעניין כמה זמן ייקח לחברה שלי מהצבא להתגבר על הבחור שלה, אם בכלל. הם יצאו שנה וחודשיים.
אני יוצאת כבר עם אחר. עם האיטלקי ההוא... בטח סיפרתי לכם עליו כבר. הכרתי אותו כמה שבועות אחרי הפרידה מאוגי באיזה אתר הכרויות. הוא גר לשם שינוי בעיר שלי, והוא לומד בשלוחה בטכניון והוא התחיל לא מזמן לעבוד במקום ממש מכובד (וסודי). והוא איטלקי.
בהתחלה דיברנו פה והיה פשוט כיף. לא יכולתי לחכות שיזמין אותי לצאת. סיפרתי עליו לאח שלי והוא אמר שזה נשמע כאילו אני כבר מאוהבת בו. ובאמת האמנתי שאם יש דרך להתגבר על אוגי - זה איתו. אבל אז המלחמה הזו פרצה, ומשום מה הוא החליט הוא מנתק את הקשר איתי.
בסוך הוא החליט שהוא רוצה שנחזור להיות בקשר. התחלנו לדבר בטלפון. לצאת. בפגישה הראשונה שלנו הוא בא אליי לעבודה והביא לי "פררו רושה" ובילה איתי איזה שלוש שעות. בפגישה השנייה הוא בא אליי הביתה. ההורים שלי לא היו. פחדתי שמשהו יקרה. אבל לא קרה כלום. ראינו ביחד רבע גמר כוכב נולד ואכלנו פופקורן. אח"כ יצאנו לעיר ואכלנו גלידה מ- "טוני" (מתברר שיש קרבה משפחתית). היו שם טעמים מוזרים כאלה ואני דבקתי בטעמים הטובים המוכרים של: וניל-שוקו-תות והוא צחק עליי. אח"כ הלכנו לטיילת ועשיתי לו פתיחה בקלפי טארוט. משם הלכנו לשבת באמפיתאטרון ודיברנו על פסיכולוגיה בעיקר וזה היה כל כך "רגע לנשיקה", אבל לא קרה כלום.
הכל התנהל לאט כזה. הוא היה ג`נטלמן - פתח לי דלתות, שילם עליי. אירופאי. כאן בארץ מאז גיל 14.
בפגישה השלישית הלכנו ל"קפה בואנו" ביקום. הזמנו שוקולטה סמיכה. הוא אמר שזו השוקולטה שהכי דומה לשוקולטה שהוא מכיר. כן, זה מסתבר משקה איטלקי... לי זה הזכיר מעדן שוקולד שפוט מאד חיממו. אני אוהבת לטבול בתוכו גבינה, וסיפרתי לו על זה. הוא הזמין לנו טוסט והתחלקנו בו וטבלנו אותו בשוקולטה.
בשעה אחד בלילה הוא שאל אותי אם אני אבוא אותו למחרת לחתונה של האחות של חבר שלו. הסכמתי. תמיד רציתי ללכת עם מישהו לחתונה, לרקוד, לשמוח... אני זוכרת שכל כך רציתי שאוגי יבוא איתי לחתונה של אח שלי. שאני כל כך רציתי לבוא איתו לחתונה של בת דודה שלו. ובסוף - לא, אבל לפחות היינו יחד בברית של האחיין שלו.
סגרתי את החנות למחרת בתשע, והוא בא לאסוף אותי. נסענו לחתונה והגענו שכבר החופה נגמרה והתחילו עם האוכל והריקודים. הייתי ממש נבוכה. לא הכרתי כל כך את החברים שלו, והנה עכשיו אני צריכה לאכול לידם ולרקוד וכו`. שלא לדבר על זה שהרגשתי שאני בקושי מכירה אותו, את האיטלקי. התפדחתי. רקדתי קצת ואכלתי אפילו פחות, וכל הזדמנות לחמוק מזה, ניצלתי. שיצאנו להתאוורר, הוא החליט שמקום טוב יהיה מתחת לחופה. כל מה שיכולתי לחשוב זה - אני צריכה להיות פה עם אוגי.
בפגישה החמישית הלכנו לסרט. "הצד שלו-הצד שלה". סרט על בחור ובחורה שמחליטים להפרד ולא יודעים מה לעשות עם הדירה, כי כל אחד מהם רוצה אותה לעצמו ולכן הם עושים לשני כל מיני תעלולים על מנת שיעזבו. בסוך הדירה נמכרת והם נשארים לבד. סוף עצוב לסרט שאמור להיות קומדיה רומנטית, אבל לפחות מציאותי משהו. הכרטיסים היו עליי, הפופקורן והשתיה עליו. משם נסענו למרינה בהרצליה, בניסיון להוכיח לי שהיא יותר יפה מהטיילת שיש פה בנתניה. היא לא יותר יפה. בסוף התנשקנו. אחרי 5 פגישות, הגיע הזמן, לא?
הרגשתי קצת רע, כי הנשיקה לא היתה מדהימה. התגעגעתי לנשיקות מלאות התשוקה של אוגי. נשיקות שפשוט המיסו אותי, חירמנו אותי וגרמו לי להתאהב בו בלי שום ספק או חרטות. נשיקות שפשוט התאימו לי פיזית. לא יודעת איך לתאר את זה. עם האיטלקי הרגשתי קצת כמו עם הנשיקה הראשונה שלי בכיתה ט - כאילו כלב ליקק לי את הפנים.
אח"כ האיטלקי הושיב אותי ועשה לי שיחה על כמה חשוב לו תיקשורת ולהיות פתוחה וכו` והוא אמר לי שהוא לא מסתיר כלום ושהוא אומר כל מה שהוא חושב. אם משהו טוב לו וגם אם משהו לא טוב. הוא מקווה שאני אוכל להיות גם ככה. אני אומרת לו שאני אשתדל לנסות.
כעבור יומיים, הוא בא אליי בהפתעה לחנות. הביא לי ורד. ברקע התנגן שיר שהזכיר לי את אוגי. הלכנו לטייל קצת במתחם. נכנסנו לטויס אר אס ושיחקנו כדורסל קצת. תוך חצי שעה הוא כבר לא היה שם.
בפגישה השביעית הלכנו לטייל בטיילת. הוא קנה לכל אחד מאיתנו כס ענקית של ברד ושסיימנו, התישבנו על הדשא ודיברנו על אהבה. אח"כ נשכבנו והסתכלנו בשמיים, מעמידים פנים שאנחנו יודעים איך קוראים לכל קבוצת כוכבים.
דיברנו על אהבה: מה צריך להתקיים בין שני אנשים בשביל שהם יהיו "ביחד"? האם צריך להיות משיכה? האם צריך נושאים משותפים? האם צריך "כימיה"? או שפשוט אם תחבר בין שני אנשים והם יהיו ביחד מספיק זמן בסוף הם יתאהבו/פשוט ישארו יחד מתוך הרגל?...
כי לפעמים אני לא מרגישה איתו כימיה, או שיש לנו משהו במשותף, או שאני נמשכת אליו. אבל אני זוכרת כמה רציתי אותו לפני שהוא פגע בי. ואולי אני מפחדת להפגע שוב. תוסיפו לזה את הפחד שנובע מהפרידה עם אוגי ותקבלו אותי - בחורה מאד נוירוטית שאין לה מושג מה היא רוצה בכלל מעצמה. ואולי היא כן יודעת, רק לא יכולה לקבל את זה. והיא חייבת להכנע, והיא חייבת להתרגל למישהו שאוהב אותה, והיא חייבת שיעבור זמן עד שהיא תוכל לאהוב שוב.
ואז האיטלקי מנשק אותי, וכל מה שאני רוצה זה שזה ייגמר. אפילו הגוף שלי במקום להתקרב אליו ולהצמד אליו, כאילו פונה לכיוון השני ומנסה להתחמק ולברוח...
ואני אומרת לעצמי, פאק שירלי! מה את עושה? כל כך רצית אותו, ונראה כאילו הכוונות שלו טהורות למדי, אז הוא עשה טעות אחת... תשכחי מאוגי ותני לעצמך להתאהב שוב. תני לעצמך לבטוח בו.
ואז האיטלקי שבר את היד. לקחתי אותו ליום כיף בקניון ושתינו ודיברנו והלכנו לסרט "קליק - לזפזף את החיים" וקנינו לו ארנק והכנתי לו "שקית מצב רוח" שתעודד אותו קצת והרגשתי טוב עם עצמי ואיתו, כאילו זה הולך למקום טוב.
חשבתי לעצמי שאוגי לא ראוי לאהבה שלי, לגעגועים שלי. הוא פגע בי בלי רחמים. אני חייבת לשכוח ממנו, בכח לא לחשוב על הבחורות שהוא בטח מזיין ברגעים אלה ממש. לתת לו ללכת. בעצם לתת לי ללכת ממנו, מבלי להסתכל לאחורה. להיות עם בחור שאוהב אותי, שחושב שאני מקסימה ומוכן לעשות בשבילי הכל, אפילו שהיד שלו שבורה. ככה בטוח אני לא אפגע יותר ומי יודע? אולי אני אתאהב בו ואוהב אותו אפילו יותר ממה שאהבתי את אוגי. אולי אוגי יראה כמו זיכרון מתוך חלום. לא ברור, לא מובן. מעורפל. ואולי, אולי יום אחד הוא יעלם, ואני לא ארגיש שום אשמה או חרטה.
כמה ימים אח"כ הכרתי איזה בחור שיש לי איתו המון במשותף והוא גם נראה טוב, אבל גר די רחוק... ושוב אני מהרהרת ביחסים שלי עם האיטלקי. אני רוצה לזרום איתו אבל מצד שני זה כאילו תקוע איפשהו. מזל שהוא שבר את היד והסקס בינינו מתעקב... לא שיש לי בכלל חשק :/
ואז מגיע לילה ושוב אני מתגעגעת לאוגי. רוצה לאחוז בו ולא להניח לו ללכת שוב, שואלת אותו מה יקרה אם הפעם הוא ישאר? אבל הוא לא עונה ותמיד הולך עם בוא הבוקר.
אומרים לי שאוגי יעבור לי. אבל זה לא מנחם בכלל. אני לא רוצה שיעבור. אני לא רוצה שיעמיד פנים שאני כלום בשבילו. לא רוצה שהוא ישכח אותי. רוצה שהוא יתגעגע. רוצה שיכאב. רוצה שיכנס לסרטים מהבחורים שאני יוצאת איתם. רוצה שהוא יום אחד יבוא שוב ויפתיע אותי. רוצה שיחבק אותי באמת. רוצה שהוא יצטער על הפרידה. רוצה שיאהב אותי.
ביום רביעי גם היתה הפגישה הראשונה שלי עם הפסיכולוגית. היא נראית נורא נחמדה ויצאתי בהרגשה טובה. ואז הגעתי למסקנה: אני לא יכולה להיות עכשיו עם מישהו אחר. השארתי אצלך את הלב, ושום דבר לא יהיה אותו דבר כמו שהיה לנו. אני לא רוצה להתפשר על פחות מזה. אני לא יכולה להפסיק להשוות אותו אליך. אני לא יכולה שהבן זוג שלי לא יהיה אתה. אז החלטתי להפרד. אני לא יודעת איך בשבילך זה כל כך היה קל להפרד. אני לקחתי את זה קשה. לא היה קל בכלל. אבל לא מגיע לו שמישהי תהיה איתו רק בגלל שהיא לא יכולה להשיג את האדם שאיתו היא רוצה להיות ושאותו היא אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
