אפילו אני אמנית ההדחקה והאגוצנטריות לא יכולה להתעלם ממה שקורה. לפעמים נדמה שכל מלחמה עושה אצלינו קמבק בצורה זו או אחרת. את מלחמת לבנון אני זוכרת כילדה. אמא שלי מספרת שכתבי סיפור ובו תיאורים פלסטיים של נהרות דם וגופות ברחובות והאבא נהרג במילואים. מדהים כמה ילדים מושפעים ממה שקורה אפילו אם לא מדברים איתם ישירות על זה.
כואב לי על מי שנאלץ לחוות את המלחמה לא רק דרך דיווחי הטלויזיה.
כואב לי שהלך הרוח הכללי הולך להשתנות (ואולי השתנה). בעתות מלחמה אנשים לא חושבים על שלום ועל הדברות אלא על מלחמת השרדות. פתאום לאף אחד לא יהיה אכפת שמפוצצים אזרחים שהם לא "שלנו" כי חושבים על זה כהגנה והשרדות (אני מניחה שזה קרה ועוד יקרה אפילו בשוגג).
גם התחושה שלי היא תחושה של אין ברירה וזה כל כך מייאש כי זה כל כך נוגד את מה שאני מאמינה בו בימים כתיקונם.
ומה שנורא הוא שמתרגלים לזה.
אצלינו בשכונה שומעים יריות כל הזמן. ההנחה היא שמדובר ביריות שמחה בחתונות אבל בהתחלה זה היה ממש מפחיד והתרגלנו לזה בשלב מסויים.
ולעולם הזה אני מביאה את הילד שלי בלי למצמץ.
והאמת, קשה לי עם הטלויזיה. אני רוצה לראות טלויזיה כדי לברוח וממש אין לאן.
ומי שרוצה ניתוח יותר רציני של המצב, ימצא אותו כאן
וגם כאן
חשוב מאד:
עמי בן בסט מזכיר לנו שאנחנו בעידן חדש מבחינת הגישה למידע ומפנה לבלוגים לבנוניים שמתארים את המצב מנקודת מבטם.
למרות שקשה לי לקרוא באנגלית מהמחשב, אני מתכוונת לעשות את המאמץ. חשוב להבין את הצד השני של האזרח הקטן בלבנון. ואם אפשר גם לגיב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
