המקום של ג'וליאנה

אני לא בטוחה שהכוונה הייתה להפוך את זה לפרויקט אבל לי החזירה אותי לתקופה מסוימת בחיי וגם קיטי.

 תקופת השותפים.

עד גיל 24 חייתי עם ההורים למעט שנה במעונות באוניברסיטת בר אילן. בשנה הזאת שהייתה בעצם ההתנסות הראשונה שלי במגורים מחוץ לבית חייתי עם שותפה ששונה באופיה ממני ב180 מעלות. היא הייתה מתעוררת מוקדם והולכת לישון מוקדם ואני הייתי חיית לילה. הייתי רגילה לחלוק חדר עם אחותי שגם כן שונה ממני ב180 מעלות כך שזה לא היה הלם מוחלט אבל היו חיכוכים. היא הייתה מכסה את תמונות ואן גוך שתליתי במגבות שלה וזה היה מוציא אותי מדעתי.

נחזור לדירה: קדמו למעבר לגור עם שותפים טיול של ארבעה חודשים לדרום אמריקה והתחלה של זוגיות עם טוליו. כל אלה אמרו לי שהגיע הזמן לצאת מהבית.

שיתפתי את טוליו (המנוסה ממני, שכן כבר גר עם שלושה שותפים) בחיפוש. הגעתי לדירה מבהיקה מניקיון בקרבת האוניברסיטה והיה ברור לי שהשותפה שלי תהיה "נאצית כיור" ולכן לא לקחתי את הדירה (טוליו התפעל מהדירה קשות, שכן הוא היה ה"נאצי כיור" של השותפים שלו).

(נאצי כיור=שותף שרודה בשותפיו אם הם משאירים כפית בכיור המוצחצח להפליא. וששומרים בדיקנות על תורנות הניקיון..במקרה של טוליו אגב הנאציות כיור התפוגגה כשהוא עבר לגור איתי)

הדירה בה בחרתי הייתה ההיפך הגמור: דירה בבית ערבי עם חלוקה משונה של חדרים, רצפה מצויירת. בחדרי הענק הקירות היו בצבע צהוב קורנפלקס שמח. השכונה הייתה בקעה בקרבת עמק רפאים השוקק. השותפים התחלפו שם כמו רכבת (מאוחר יותר הבנתי למה)החשמל היה חשוף, והשותפים הסמויים היו רבים (השותפה שלי הייתה משאירה את המפתח בתיבת הדואר כדי שכל דכפין יוכל לבוא ולהתארח).השכנים היו ג'קי לוי ושכן זקן ופסיכופת שעיקם לנו פעם את הדלת עם לום לצהלת השכונה.

הגרעין הקשה של אותה דירה הייתה השותפה שלצורך הבלוג נכנה אותה מאדאם בטרפליי.או בקיצור מם....

מם דנן הייתה בחורה שביום שלישי החליטה להיות זמרת אופרה, ביום רביעי החליטה להיות אמנית מיצג וביום חמישי החליטה להיות סוג של בטלנית שחיה על חשבון הוריה ושותפיה...הבחורה אהבה לעשות תרגילי פיתוח קול בשתיים בלילה כי זה מוסיף לאווירה הטובה של הדירה (ממילא רק ג'וליאנה ישנה כי היא עובדת מחר וזה לא כל כך משנה...) היא אהבה להכין לעצמה תה משלשל (כי היה שם גם סוג של בולימיה/אנורקסיה) בספלים הפנוים (לא אלה שהעלו עובש בכיור). היא העדיפה להוציא את הכסף שאביה ייעד לשכר דירה על זוג מגפיים שקישטו את הסלון....

נו, מה לא ברור בדינמיקה הזאת: כך הפכתי ל"נאצית כיור" אבל לא מוצלחת במיוחד וכן לספקית נייר הטואלט בבית ולבייביסיטר (אביה היה מדבר איתי ומבקש שאשמור על בתו...) . היו אגב עוד שני שותפים. די מוצלחים אבל לא ממש אכפת להם ששכר הדירה לא משולם, שלא כולם חולקים בתשלום החשבונות. ושג'וליאנה היחידה שעוסקת לילות כימים בכל הזוטות האלה....

הישועה באה ממקור לא צפוי: טוליו הסתכסך עם שותפיו ולי נמאס להפוך לאמא טרם זמני וכך עברנו לגור יחד...

משפטי המפתח:

"מה עושים, מישהו הקיא במרפסת?"

"איך יש פה ריח של שתינה של חתול, אף אחד לא ירצה לגור כאן (כשחיפשו לי מחליפה, מם החליטה להביא חתול מצורע ולשכן אותו בחדר שיועד לשותף החסר... שותפים פוטנציאלים לא התלהבו מהרעיון לגור בג'יפה...)

נכון שכיום אני מתחלחלת רק מהמחשבה על לגור עם שותפים אבל לפעמים יש משהו בי שמתגעגע לתקופה הזאת, למחשבה על כך שאני  חיה בדירה אומנותית עם אמנים(השניה הייתה מציירת) , שיחות לילה הזויות, סינמטק ובעיקר תדמית קולית של סטודנטית בוהמיינית לתיאטרון.

מעניין כמה מהדימוי הזה באמת היה אני.