המקום של ג'וליאנה

תמיד יש לי פנקס קטן. פעם הייתי מנסה לכתוב בו תיאורים של אנשים כסוג של פנקס סקיצות של צייר אבל במילים. אחר כך זה הפך לרשימות של דברים שאני יודעת שאני צריכה לעשות ואף פעם לא עושה ולכל מיני שאיפות קטנות ורצונות.

פעם הייתי כותבת. היום אני לא פנויה מספיק לכתוב על משהו שהוא לא החיים שלי וההווה. אני רוצה להבטיח לעצמי שאני אחזור לכתיבה היצירתית.

הבטחת יומולדת מספר 2: לחזור לכתיבה היצירתית

אתמול דיברתי שוב עם מנהלת הגן של נולוני. כל שיחה איתה גורמת לי להרגיש מאד מחוזרת כי היא כל הזמן מנסה לשווק את הגן. הגישה השיווקית שלי נכונה כי הורה צריך להרגיש תמיד את ההשתדלות הזאת גם אחרי שהצ'ק שלו הופקד. טוב להיות לא מובנת מאליה.

אני אוהבת את ההתלהבות שלה אבל היא סוג של טורנדו. היא כל הזמן רוצה לשנות ואת זה היא אומרת לי אחרי שאני אומרת לה כמה אני מרוצה.

ומצד שני בריקוד הטנגו הזה אני מתנחמדת אליה ומפזרת מחמאות על הגננת שדיברתי איתה פעם בטלפון ועל הגן היפה שגם קודם עם המנהלת הישנה היה יפה בעיני ועל השמחה שנולי מרגיש כשהוא הולך לגן. הוא רגיל למען האמת. בדרך כלל כשהוא מגיע לגן הוא די עייף וכשהוא נאסף הוא אחרי כריך השוקולד שלו אז איזו סיבה יש לו לא להיות מרוצה...

כן, אני לא בודקת מספיק. אני נותנת את המרחב לדברים לקרות כי למעשה אני סומכת בעיקר על המזל שלי ושל נולוני. אולי זו גישה הורית לא כל כך מציאותית ואולי זו גישה לא נכונה אבל האם שעושה קולות של מעורבות ומחפשת כל הזמן את הגננת זו לא אני. אני מקווה שלא אואשם בהפקרת הילד שלי כשהוא יהיה גדול.

אני כל כך שמחה שנולוני לומד לבטא את הרצונות שלו. הוא ניגש למיטה כשהוא מרגיש שההשכבה שלו מתארכת מעבר לסיפור ואז ברור לנו שהוא רוצה לישון.הוא גם בוחר לבד את הספרים שהוא רוצה שנקריא לו הוא אלוף בלעשות דברים חמודים כמו לנשק לעצמו את כפות הידיים , לרקוד ולרקוע ברגליים הקטנות שלו ובכלל הוא ילד מדהים. ככל שהוא גדל אני קולטת כמה יש לי מזל שהוא הילד שלי.

צחצוח שיניים: מאז שהשיניים של נולי יצאו אני מצחצחת לו שיניים. לאחרונה עברנו מאצבעון סיליקון לצחצוח במברשת רגילה לתינוקות. הוא שונא את הכפייה שבמהלך כי אני חייבת לצחצח לו ולא לסמוך על הצחצוח שלו. יש לנו קטע שהוא מתנגד וצורח ואני אחרי דקות ארוכות מצליחה לצחצח לו את שש השיניים שלו (מזל שאין יותר) ואז אני נותנת לו את המברשת ואנחנו עושים היפוך תפקידים. מה זה אומר? הוא כאילו מצחצח לי שיניים ואני מחקה אותו ונאבקת עם צווחות מזויפות. אני חושבת שיש כאן משהו קרנבלי שמאד מוצא חן בעיניו. להיות פעם אחת ה"הורה". הוא מתגלגל מצחוק כל פעם מחדש.

יש לו חוש הומור בריא לילדון שלי.

שוב לא כתבתי בבלוג. אני מרגישה שאני רוצה לכתוב ואין לי את השקט הזה של לשבת בשקט מול הדף הריק. הייתי רוצה את שעות הלילה שלי בחזרה אבל הגוף שלי אומר לא. אני מרגישה לפעמים כמו הילדה שהייתי שמתווכחת על שעת השינה כי בלילה דברים מעניינים יותר והיום הויכוח הזה נעשה עם הגוף שלי שאומר יאללה במיטה בשלב כל כך מוקדם והגוף של טוליו כבר ישן לצידי כי הוא מעדיף לעשות את הדבר הנכון ולא להלחם בגוף שלו. ואז כל בוקר הוא גהינום קטן בשבילי ואנחנו כל הזמן מגיעים לשעת הפקקים ומאחרים ולוקחות לי כמה שעות לחזור להיות בן אדם ובכלל לנהל שיחה עם אנשים.

זה קשה כשעובדים עם קהל. זה קשה כשיש ילד . אותם לא מעניין איך קמת ואם את לפני הקפה או אחרי. מבחינתם את חייבת לתפקד בלי עיגולי פינות.

אה שכחתי לספר שאני ביום השני לשמירה שפויה על משקל. יש בזה הקלה מסוימת לדעת שהצלחתי להעביר יום שלם בלי קפהמאפה של הבוקר ואמנם קצת זללתי קורנפלקס אבל היי לא הכנסתי ממש ממתקים לפה.

עדיין לא יום מושלם של דיאטה  סליחה, שמירה אבל הרגשתי שבעה וקלילה בו זמנית וזה כבר הישג.

היום כל כך מתחשק לי קפה זה כמו אי של שפיות אבל אני מנסה שבוע בלי קפה ותמיד אוכל לחזור אליו אם יתחשק לי. כרגע זה לאו מוחלט.

כתיבה במקום קפה? זה אפשרי?

בצהרים אני מוזמנת למסיבת ברית. החיתוך כבר נעשה כמה ימים קודם כך שזה נראה לי בסדר ללכת. אני מחרימת בריתות איפה שאפשר. גם אני עשיתי ברית כמו ילדה טובה אבל למרות שהכול עבר בשלום זה סוג של טראומה עבורי וכל ברית שהיא מבחינתי שחזור של החוויה.

זו חברה טובה מהאוניברסיטה שאחרי שהיא התחתנה הקשר התרופף. למעשה סופחתי לחבורה שהייתה קיימת ואחר כך ידיד מאד טוב שלי (נפש תאומה לשעבר) התחתן עם חברה שגם הייתה חברתי מהאוניברסיטה וגם חלק מהחבורה.

אוקיי אז כאמור היינו סוג של חבר'ה והיה לי נחמד מאד עד שכולם שם התחילו להתחתן ואז התחילו הנדנודים בקטנה. שתבינו, החבורה הזאת התחילה מבנות רווקות ואז מתחתנים ומתחתנים ורק ג'וליאנה וטוליו נשארים יחד בלי להתחתן ולהתחיל להביא ילדים. טוליו לא התחבר גם ככה לחבורה . נראה לי שזה עניין של כימיה וגם טוליו מעולם לא היה טיפוס של חבורות. לי נמאס לבוא לבד למפגשים (אן עם טוליו ממאן שעושה פרצופים כל הערב) אז בסוף הפסקתי לבוא. לא נעים להרגיש סוג ב'.

האירוניה היא שעכשיו אנחנו שייכים לאותו זן של נשואים פלוס ואני יכולה לבוא ולנופף בטבעת ובנולי ואבל הכיף של החבר'ה שהיינו פעם לפני שהתמסדנו, ובכן, לא בטוחה...

ומצד שני יש לי גם צורך כזה להשתייך לחבר'ה. קצת קשה לי להודות בצורך הזה. עכשיו משום מה עם ילד הכול נראה לי  הרבה יותר מסובך.

האירוניה היא שכבר כשהיא הזמינה אותי למסיבה הרגשתי צורך להמציא לה תירוצים למה אני אבוא לבד ואז טוליו אמר לי פתאום שנראה לו שיהיה הרבה יותר טוב אם כולנו נבוא. אני הייתי בשוק וחשבתי שחטפו את בעלי חייזרים. זה כל כך שימח אותי שטוליו מזהה את הצרכים שלי שאני רגילה להתכחש להם . כנראה שנפתיע אותם.