המקום של ג'וליאנה

היה לי סוף שבוע לא מדהים. לא הייתי מכנה אותו גרוע כי הוא לא היה רע לתפארת אבל האנרגיות שלי היו כל כך נמוכות וההחלטות שלי היו החלטות עצלות והרגשתי שלא קיבלתי ממנו את האנרגיות שהייתי אמורה לקבל ממנו.

ממנוחה לא מקבלים אנרגיות, אני חושבת לפעמים. אלא אם מדובר במנוחת הלוחם . מנוחה אחרי פעילות מאומצת ואז ההרגשה היא כמעט עילאית.

אני מרגישה שאני צריכה לתכנן טוב יותר את ימי המנוחה שלי. מנוחה לנפש היא לאו דווקא סטטית.

אה, וכמובן שבד בבד עם הירידה באנרגיות עליתי במשקל.

(בטטה זה טעים)

מה אני עושה למען בריאותי? כותבת בלוג.

החלטתי שוב לעשות הפרדת כוחות כי יש אנשים שסיפורי דיאטה עושים להם חררה אבל מה לעשות שאני עכשיו בתהליך ירידה במשקל (קשה לי עם המילה דיאטה) ואני חווה את זה ורוצה לכתוב על זה.

אני רוצה שבבלוג הזה אכתוב על דברים אחרים כדי להרגיש שגם כשאני יורדת במשקל זה לא כל הווייתי.

אתם מוזמנים לקפוץ לשם. קצת ריק בדירה החדשה- ישנה הזאת והכיבוד הוא...נו דיאטתי.

פעילות גופנית אני לא עושה מספיק כפי שהייתי רוצה. אני לא מסוגלת לעשות הליכות לבד. יש לי פרטנרית אלופה שמכניסה אותי לקצב אבל לא תמיד אנחנו יכולות ללכת יחד.

חדרי כושר עושים לי חררה כי זה כמו להיכנס למפעל שרירים או למועדון שאני כל כך לא חברה בו שזה מדהים. 

אין לי תלונות לגנים שלי בגלל שהם גנים מאד הוגנים. זללת אז תשמיני, קיצצת אז תרדי.

אז זהו, מתנצלת על העיכוב בתגובות שלי לתגובות שלכם.

ג'ובראן כבר כתב שילדינו אינם שלנו ועכשיו אני מתחילה להרגיש את זה. אני כמעט מתביישת בתקווה הזאת שהילד שלי יהיה דומה לי. שהשייכות אלי תתבטא בכך שנאהב אותם דברים והבסיס הרוחני שלנו יהיה משותף . ומצד שני אני מגלה שאני גם מפחדת מהדמיון הזה כשאני רואה אותו. האם להיות דומה לי זה דבר כל כך טוב? אולי ייחסך ממנו סבל בזכות זה שהוא לא אני?

הוא לא שלך, אני מזכירה לעצמי.. הוא של עצמו.