המקום של ג'וליאנה

אני בלוגהוליסטית.

אני אשת השנה

טוב...יפה שנותנים פרס על התמכרות.

אף פעם לא חשבתי על הכתיבה כעל מטרה או כעל אמצעי להשגת מטרה. אני כותבת כי אני אוהבת לכתוב. אני כותבת על חיי כי זה מה שאני מכירה. אני לא אוהבת לקרוא את מה שכתבתי ולכן לפעמים אני כותבת משעמם.אני מתארת לעצמי שלפעמים החיים שלי משעממים אבל אין לי בעיה להמשיך לכתוב עליהם גם כך.

אז זהו שאני מניחה שיש בלוגים שאפשר לכנות אותם חשובים. אולי כי הם מתארים את העולם כפי שהם רואים אותו בלי פילטרים של אנשי תקשורת או "בעלי עניין". אני חושבת בעיקר על הכתיבה של הבלוגרים בלבנון בזמן המלחמה. וגם על הכתיבה של הבלוגרים בצפון שתיארו בצורה בלתי אמצעים את חייהם.

יש בלוגים חברתיים שהם חשובים כי הם מעלים לתודעה דברים שלא נעים לחשוב עליהם: אלימות, רצח נשים ועוולות שונות שהשלטון שלנו מעולל. אני מודה שאני לא תמיד קוראת אותם. אולי כי קשה לי לחשוב על הדברים המקוממים והמרגיזים האלה ואני מעדיפה לקרוא על זוטות קטנות של אנשים כמוני.

אני יודעת שבכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל כבלוגר לחולל שינוי חברתי אבל אני מודה שבדרך כלל אני נכנסת למצב של "תעזבו אותי באמא'שלכם " .

ואני מאד מעריכה בלוגים כאלה ולכן גם מקשרת אליהם.

פעם לא הייתי כזאת. הייתי הולכת להפגנות (טוב, שתיים שלוש סה"כ ואני לא מחשיבה את הפגנת הסטודנטים להורדת השכר לימוד כי היא הייתה בשבילי מפגש חברתי ואמצעי להשוויץ בחבר הטרי שלי הלא הוא טוליו), ובאחת מהם קיבלתי איחולים חמים כגון שתמותי בפיגוע אוהבת ערבים.היו לי מכרים ערבים שלא העמקתי איתם את הקשר אבל היינו מנהלים שיחות קמפוס ארוכות ומאד הבנתי אותם.

אה, והייתי חברה בקבוצת כתיבה של "קול האשה" ואני חושבת שהסתובבתי עם כפתור "די לאלימות נגד נשים"(ותמיד היו חכמולוגים ששאלו אותי אם אני בעד אלימות נגד גברים)

אבל באיזה שהוא שלב נמאס לי מכל זה. הרגשתי שאני רוצה להיות קצת יותר האדם הממוצע שמקסימום מעיר הערה על דבר מקומם שהוא רואה בטלויזיה.

ולא חסרים דברים מקוממים. יכולתי לכתוב בלוג שלם רק על דברים מרגיזים. אבל בא לי להתרכז בעצמי.

יש בלוגריות שאני מעריכה. בזכות ההתמודדות שלהן והיכולת שלהן להשאר קשובות ואמפטיות לבלוגרים אחרים וגם לכתוב בצורה מרתקת כשלעצמה ולפעמים גם קלילה ובשום אופן לא "חינוכית".   מרגי, שירה חורש, מיב.

.אז סה"כ הייתי נותנת את התואר איש השנה למי שהמציא את הבלוג ככלי  ולבלוגרים שממצים בצורה כל כך נהדרת את האמצעי הזה ותורמים בהיותם כאלה לחברה וגם לנו הפרטים המכורים לקריאה ואוהבים לקרוא אנשים שכותבים טוב.

ואני כבלוגרית מרגישה שאני בחברה טובה מאד. ויודעת שאמשיך ליגע אתכם בחיי. לפעמים גם יהיו לי פוסטים טובים.

יום שלג מכריח אותנו לקחת הפסקה מהחיים הקטנוניים האלה. מטרדות החיים. להדביק את האף לזגוגית ופשוט לחלום בהקיץ.

הגעתי למסקנה שזה מה שאני הכי צריכה. להתכרבל לי במיטה עם טוליו ונולי (טוליו לא הטיפוס המתכרבל אז אני מניחה שאשאר עם נולי וטוליו יכין לי תה חם, אה תה חם ותינוק רך ממש לא הולכים יחד. טוב נחשוב על משהו אחר. טוליו ישחק במחשב ואני אתכרבל עם נולי על הספה. אוקיי? אוקיי)

אז זהו, שאני אקח הפסקה בריאה מהמחשב שכל היום אני מולו ואחזור למשפחות קיפס ובלזי שזנחתי אותן. בינתיים זורה הצליחה להתקבל לקורס של קלר בדרך סחטנית משהו. מעניין שזורה ההישגית והסופר רציונאלית רוצה להתקבל לקורס כתיבה יוצרת שאמנם הוא יוקרתי אבל לדעת קלר אין לה מספיק כישרון אולי בגלל הרציונליות שגוזלת ממנה  נשמה.

אני למדתי להוקיר רציונליות.משהו ביכולת לסדר דברים בראש מאד חסר לי עם המחשבה המתפזרת שלי.

(כמובן שאני מתייחסת ל"על היופי" של זיידי סמית. שמחה לומר שהיא נהדרת כמו ב"
שיניים לבנות" ולא כמו "אספן החתימות" המשעמם)

ואחר כך אני אעשה מרק מהשעועית  הקפואה שבמקרר ומהתירס הקפוא וכן אבשל את הארטישוקים (אם הם לא נרקבו) ואשתה המון תה עם נענע.

והיום ביליתי רבע שעה מחיי בנסיון להשיג את עורכת הדין ולברר פרטים טכניים לגבי יום המעבר. איך אני נתקעת עם המשימות האלה, איך. לפחות הם לא הצליחו לנפנף אותי והצלחתי לדבר איתה ישירות ועדיין העסק לא נגמר. אני מרגישה שהיא ממש מזלזלת בלקוחות שלה ובמעמד חתימת החוזה היא דיברה בסלולרי רוב הזמן ואפילו לא התנצלה עד שהעו"ד השני העיר לה.

(מסקנה: לא לקבל המלצות מאנשים שנמצאים באותו זמן בתהליך שאתם נמצאים בו-רכישת דירה. אלא כאלה שכבר אחרי זה).

מצד שני היא מתרגלת את זנבות האסרטיביות שאני מגדלת לי לאט לאט. בסוף אני אהיה אסרטיבית כטווס.

קורה לכם שיש נושא שתוקף אתכם מכמה כיוונים עד שאי אפשר שלא להתיחס אליו?

זה התחיל מההרצאה של תלמה אדמון על רומן המכתבים שכתבה: "מכתבים לעמוס" על נער ונערה שמתכתבים בינהם. תלמה אדמון דיברה בגעגוע על עידן המכתבים בו היה זמן לכתוב ולחשוב על מה שכותבים ועל הציפיה המתוקה למכתבים אמיתיים בדואר.

ואז הובלתי דרך ישראבלוג לנושא החם: המכתב שלא נשלח.

לא יכולתי שלא להזכר בעידן ההתכתבות שלי.

בתקופת התיכון היו לי מספר חברות לעט איכותיות מעיתוני הנוער. עם שתיים מהן נפגשתי גם "בחיים האמיתיים" .

עם אחת מהן היינו מתכתבות בעיקר על המוסיקה האהובה על שתינו: U2 פינק פלויד, THE BEATLES ועוד. היינו מציירות על כל המעטפה את החומה של פינק פלויד ואת הסמל של U2. הרגשתי שהיא סמל הקוליות לעומתי הדוסית הקטנה.

עם השניה ההתכתבות שלנו הייתה מעמיקה יותר. אני חושבת שזה היה בגיל מתקדם יותר. כתבנו על ספרים שקראנו ועוד המון דברים. אני זוכרת בעיקר את הכתב העגול והמושלם שהיה לה ואת שמה. היה לה שם מאד יצירתי.

היום גיגלתי את שמן מתוך סקרנות גרידה וגיליתי שאחת מהן היא מאיירת (אם כי אני לא בטוחה שזו היא כי שמה יותר נפוץ)

ולגבי השניה אני חושדת שהיא בלוגרית שאני קוראת בקביעות. היא נמצאת ברשימה שלי וכתובת האימייל שלה באתר  זהה לכינוי שלה בבלוג.אני מתה מסקרנות אבל בבלוג שלה אין כתובת אימייל.

מעניין אם זו באמת היא.