אבסטרקטי

אתמול בערב הייתה לי תחושה של פעם, עם הריח הזה של האפטר שייב המוכר ואותה החולצה שלבשת אז.
היו לי צמרמורות של קור בכל הגוף ואתה הצעת חיבוק אפלטוני.
השענתי את ראשי על כתפיך ואתה שיחקת לי בשיער ברכות והיה לי דה ז'ה וו של מגע ידך הקרה על עורי החשוף.
היה לך מין ברק כזה בעיניים, של געגוע.
יכולתי לשמוע את קולך בראשי לוחש כמה אתה אוהב.
היבטנו אחד לשניה בעיניים ואתה רכנת לעברי וליטפת את הירך.
הירח מעלינו האיר רק מעט ונתן לעיניים לראות את כל מה שצריך ולא מעבר.
אני נזכרת בפעם הראשונה שנישקת אותי ולשונך החמה אהבה אותי ברכות.
הייתי רוצה לפעמים לחזור לרגע הזה,בו עדיין הייתי ילדה.
שנתיים תמימות חלפו מאז פגישתנו האחרונה ומוחי ממאן לזכור מדוע זה נקטע בעבר.
אפלטון הסתלק לו החוצה בשעה שהצמדת את שפתותיך לשלי בשנית.
לשניה אף איבדתי ריכוז ועצמתי את עיניי בתשוקה,מתמכרת לתחושה ישנה, אך כמו מכת ברק זה היכה בי והדפתי אותך ממני בעדינות ולחשתי סירוב באוזנך.
ופרידה קרירה הובילה לסיום הלילה במיטה,עם הראש על הכרית וצפצוף מכשיר סלולרי מעצבן, שם חיכתה הודעת "אני עדיין אוהב אותך" שתמיד ידעה איך לשבור לי את הלב.