אבסטרקטי

אני תוהה כמה פעמים במהלך חייו אדם מסוגל לאהוב.

אני לא מדברת על אהבת אח ואחות, המוכנים להרוג אחד את השנייה ולהרוג אחד בשביל השנייה.

גם לא על אהבת אם לתינוקה, המביטה בו בהערצה, כאילו בכל נשימה יש איזה קסם חדש שנגלה לה.

ובוודאי שלא אהבת נעורים לזמר רוק כבד עם הג'ינס הצמוד והגיטרה החשמלית.

אני מדברת על אהבה אחרת,

כזו שאינה ניתנת לשליטה או לבחירה במי או מתי ומדוע.

אהבה שזורמת עם הקצב של החיים ופעימות הלב גם יחד.

כזו שמחבקת בלילה ועוטפת בשמיכה כשקצות הרגליים בורחות מן המיטה.

אחת שתנשוף לך באוזן ותלחש לך מילים ענוגות של ערגה.

אני מדברת על אהבה אחרת, כזו שאינני מבינה.

והאם זה בכלל אפשרי, לאהוב כך יותר מאחד או אחת;

בשני מקומות ובזמן מקביל?

והאם ניתן לברוח ממנה, כמו מאש שורפת, לפני שהיא תשרוף אותי.