נסיון להשתלט על יפן, ואח"כ על העולם כולו (יהודי או לא יהודי?!)

ביום שזה קרה אימא לא באה לאסוף אותי מהגן, אני זוכר את אחי הגדול מחכה לי ביציאה של הגן. באותו זמן הוא היה בן 10 או 11 אני הייתי בן חמש ואני מתאר לעצמי שגם הוא לא הבין את המשמעות.

"איפה אימא?" שאלתי אותו.

"היא בבית" הוא ענה.

מכאן ואילך חזרנו להתגוששיות הרגילות שלנו, אני זוכר שחצינו את הכביש שמול הצרכניה, עברנו ליד בית העם וכל הזמן הזה אחזתי לו את היד ו50 מטרים מהבית כשעברנו דרך שדרת העצים שמובילה לתוך בית הספר מצאתי מחזיק מפתחות שעד היום אני שומר אותו.

הוא נעצר ואמר לי, "משהו נורא קרה היום."

"מה קרה?"

" XXXX נהרג!"

"שקרן!" ובכן תמיד הוא היה משקר אז כילד, לא האמנתי לו.

"הוא נהרג בתאונת אופנוע!" ישר החזרתי לו בצעקה "שקרן!"

כמובן שלא הבנתי מה המשמעות של הדבר ולא ייחסתי לזה חשיבות, מה ילד בן חמש ואפילו עשר מבין בכל הקשור למוות?

איך ילד יכול להבין שמוות משמעותו שבנאדם שהכרתי לא ישוב שוב, שעולם ומלואו נעלם.

כשהגענו הבייתה הבית נראה שונה, המונים של אנשים היו בבית, את אבא לא ראיתי, אך את אימא ראיתי יושבת על הכורסא בפינה (עד היום יש לנו את הכורסא הזו.) מסביבה שכנים וקרובי משפחה, התקרבתי לאימא ולא הבנתי למה אימא בוכה, ניגשתי אליה שמתי את ידי על כתפה ואמרתי לה, "יהיה בסדר אימא, אל תבכי, אל תבכי..."

כמובן שאת משמעות הדבר לא הבנתי, אימא בוכה ואני חייב לעצור את הדמעות שלה, אני חייב לשמח אותה. 

"יהיה בסדר אימא, אל תבכי, אל תבכי..." וליטפתי את שערה, כמו שהיא הייתה מלטפת את שערי כשאני הייתי בוכה.

"אימא, אל תבכי, אל תבכי..."

אחרי זה הכל נעלם בכאוס, אך את כל אלו אני זוכר כאילו היה אתמול.

למה נזכרתי בזה אתם שואלים? כנראה שהזמן שלי ללא המשפחה אכן נותן את אותותיו.

ועכשיו שאני עומד לחזור לארץ כל אלו צפים וחוזרים שוב לפני השטח.

אני באמת אוהב ומעריך את משפחתי, וחשוב שכולנו נדע לעשות זאת!