נסיון להשתלט על יפן, ואח"כ על העולם כולו (יהודי או לא יהודי?!)

אוף איפה להתחיל, התשישות של פער השעות מערבבת לי את היום והלילה ובנוסף לאויר הצח של בתי הקפה הנפלאים של אמסטרדם יוצרים חויה מוזרה.

אתמול התעוררתי בחמש בבוקר ויצאתי לטיול של 10 שעות, ובתוכן עצרתי בבית אנה פרנק, הבית משומר היטב אך לדעתי ישנן דרכים רבות לשפר את המיצג, כנראה שהוא נבנה בצורה כזו שתהיה נוחה לזרים שאינם יודעים דבר על היומן של אנה, או לתיירים שפשוט חייבים לסמן וי על הבית של אנה פרנק.

ישנם צדדים חיובים לזה אך מנקודת מבטי, התצוגה חסרת רגש מסויים שיתן למבקר הרגשה של הפחד שחיו אותן נפשות מבודדות, בייחוד לאלו שלא קראו את היומן של אנה.

מוזר איך אמסטרדם ואירופה בכלל, יפה ורומנטית שתהיה, בעצם היוותה בית לזדון ולרוע שנולד מזרע השנאה ורק לפני משהו כמו 70 שנה, לרובנו שגדלו תחת הצל של השואה כיהודים, זהו נושא שגדלנו איתו, ההתמודדות עם העצב, הגילוי של עץ המשפחה הלא שלם והידיעה שאכן היה שם דם מדמך שהילך בתקופה זו.

לאלו החיים בעולם הלא יהודי, השואה ניצבת כתקופה שחורה שמנסים להעלים אותה, היופי והרומנטיקה מכסים את פני הקרקע האדומים בסדין פרחוני על פני רקע ורוד, וארכיטקטורה סוריאליסטית (אולי רק בגלל שגדלתי בארץ.)

כל אלו התגלו לי לאו דווקא עכשיו אלא לפני 11 שנה שטסתי לפולין, אז המסך השחור התמלא במלא צבעים שונים שבילבלו אותי, "אירופה לא כזו רעה, איך ייתכן שבמקום כה פסטורלי הצבע השחור שלט?" וכיום כל פעם שאני נוחת ביבשת הזו אני חווה את אותה תחושה שהרגשתי לפני 11 שנה, כמובן שזו התחזקה עוד בבית של אנה פרנק, אך חשוב שנהיה ערים לזה, כי אם אני, יהודי עם שורשים קרועים באדמת פולין ולטביה מתקשה להאמין, איך אתם חושבים אלו שלא קשורים כלל וכלל מרגישים? בשבילם הסדין הפרחוני על פני רקע ורוד הוא המציאות של העבר ההווה והעתיד.

מעבר לרגשות הללו שקשה לא להזכירם, אני משתדל למצות את השהות פה, ובתקווה שאני אפגש עם החבר ההולנדי שלי שטיילתי איתו לפני 7 שנים במרכז אמריקה, ואז אחי יצטרף אלי, והבדידות הזמנית שאני נהנה ממנה כרגע תיעלם לה ואני אקבל בברכה את החברה הנוספת.

מצפה בכליון עיניים להגיע לארץ...