ראשית הבהרה.
אם היה יכול להתפרש מהפוסט הקודם, שחשבתי שהידידה שלי עשתה עבודה לא טובה בדיווח על מצבי (במקומי ולבקשתי), אז זו אי-הבנה שמקורה בניסוח לקוי שלי.
כמו שכתבתי לה, אני עצמי לא יכולתי לדווח טוב כמו שהיא דיווחה.
מה שהתכוונתי לומר לה, הוא, שהיא קיבלה הזדמנות נוספת של יומיים בהם היא יכלה להמשיך לרדת עלי. בסופו של דבר הסתבר שהיא בחורה עדינה מכדי לנצל זאת. וזו החמצה שלה, ואולי גם שלכן.
וכעת לענייננו.
נכון שלא ידעתי לומר אם אחזור בישיבה, או קפוא בארון, אבל תיארתי לי שבכל מקרה אלפא לא הייתה משאירה אותי באיטליה.
משום כך, היה ברור שאקיים את הבטחתי ואחזור.
אז חזרתי, במצב שנראה טוב, לפחות כמו זה בו עזבתי, ובעצם הרבה יותר טוב.
אך במילה אחת, איך היה?
פרפטו. (הנה, כבר מילה אחת באיטלקית, שרכשתי לי).
ידוע שכשמשלמים, מקבלים תמורה (חוץ מהמקרה של אגרת הטלוויזיה) אבל עד שלקחה אותנו אניטה, לחדר שיועד לי בקומה השביעית של בית החולים, לא תיארתי איזה תמורה אקבל - סוויטה של שני חדרים שכללה חדר מרווח לחולה עצמו ולידו סלון ענקי, עם כורסא גדולה שנפתחת למיטה נוחה ללילה, למלווה, והכל ברצפת פרקט כהה, מרוהט ברמה של חדר במלון טוב, כשחדר אמבטיה ובו ג'קוזי, רק משלים את התמונה.
אלמלא ברזי החמצן שמעל למיטה שלי, לא ניתן היה לדעת שזה בכל זאת בית חולים.
הרופאה שבאה לקבל את פני, הייתה קודם כל נחמדה אמיתית, ובנוסף הייתה צעירה ויפה. לא פלא שכשהיא רק מיששה לי את הדופק חשתי סחרחורת קלה. כנראה שנראיתי רע כי היא הציעה שאלך למיטה, אבל לא הספקתי לעשות יותר משלושה צעדים, לפני שהתעוררתי שרוע על הרצפה, כשראשי בחיקה (מה שכמעט גרם לי להתעלף שוב).
את שארית הבוקר העברתי במיטה, כשאחיות נכנסות ויוצאות, וכל אחת מהן מכניסה לי משהו ומוציאה ממני משהו. כשגמרו לקחת ממני את כל הדגימות האפשריות, ומאחר והייתי בצום, הביאו לי ארוחת בוקר כדי שלא אמות מרעב, חלילה.
קפה בבית חולים זה כבר טוב, קפה איטלקי בבית חולים זה בכלל משובח, אבל הקרואסון שנלווה אליו בישר לי, שלפחות מבחינת האוכל, רע לא יהיה לי פה.
אלפא לעומת זאת, הייתה קצת מודאגת מהשאלה של איך שהיא תסתדר עם אוכל, כי היה כבר ברור לה כי לי, לא צריך לדאוג. אבל, כשהביאו את ארוחת הצהרים ושאלו אותה כמה מנות צריך, היא פתאום קלטה שהאירוח כולל שלוש ארוחות גם עבורה, וזה לא אוכל של בית חולים שאנחנו מכירים, אלא שרות קייטרינג חיצוני. או אז, סרה דאגה מליבה לגמרי.
למחרת בבוקר עברתי את הטיפול שלשמו באתי.
בחדר מלא מכשור, שדמה יותר למעבדה גרעינית מאשר לבית חולים, השכיבו אותי על מיטת הטיפולים, והתחילו לחבר אותי לכל המכשירים ולתקוע בי צינורות ומחטים. הצוות הגדול עבד ביעילות, במהירות, ובקולניות מופגנת, שנתנה לי רושם שרק טוב הוא, שאיני מבין איטלקית ואין לי מושג על מה הם מדברים מעבר לגופי הערום, אם כי יכול להיות שהם סתם דיברו על בילויי ליל אמש, או החליפו מתכונים לפסטה.
את הפרטים היבשים של הטיפול עצמו, את מה שעשו לי ואיך, אחסוך מכם, ורק אומר שזה היה נסבל ולא ארוך מדי, ובדיוק כשהתחלתי להשתעמם, זה נגמר.
בשעה אחת בצהרים הכל היה מאחורי וחזרתי לשגרה של שכיבה במיטה, שלוש ארוחות (בתוספת סל פירות בבוקר), ומבחר תכניות בטלוויזיה האיטלקית, כשרק הצינורות שתחובים לי בורידים מקלקלים קצת את השמחה.
למחרת בבוקר, באה הרופאה הנחמדה על מנת לנתק אותי מכל מה שקשר אותי לחדר, ואחרי שהתרחצתי ועליתי על אזרחי, הגיעה העת להתחיל בבילויים.
על מה שעשינו, מה שראינו, מה שאכלנו ומה ששתינו בשלושה הימים הנותרים, אולי עוד אכתוב. בינתיים רק אומר שבילינו נהדר.
מה שנותר לי כעת הוא לחלק כמה קרדיטים למי שמגיע להם.
ראשית, רומניה.
כל מי שקשורים לרומניה שפעם קראו אצלי איזו "ירידה" על רומנים, יכולים לחזור. רומניה זכתה אצלי בנקודות רבות. בתום שיחת הסיכום עם הרופאה, שאלתי אותה איך זה שיש לה אנגלית כל כך טובה (מה שבלט אל מול כל האחיות שלא ידעו מילה אחת באנגלית).
"האם למדת באנגלית?" שאלתי אותה,
"אה, לא" היא הסבירה, "אני בכלל לא איטלקייה. אני מרומניה ולמדתי באוניברסיטה ברומניה, ושפת הלימוד הייתה רומנית".
אז, זהו. לכל יוצאי בוקרסט אני מודיע בזאת שהרופאה הזאת היא תעודת כבוד לרומניה. מקצועית, מיומנת, והכל בעטיפה של אמפטיה, ונחמדות אמיתית. בקיצור – רופאה כמו שצריך.
שנית, נשים בכלל.
זו לא חוכמה שאני מעניק קרדיט לנשים כי את דעתי הטובה על נשים כבר כולם מכירים, אבל השבוע הזה חיזק מגמה זו. הצוות הרפואי, שרובו היה נשים – רופאות ואחיות, היה נהדר, מה שמחזק אצלי את הדעה שרפואה זה מקצוע לנשים יותר מאשר לגברים.
וקרדיט אחרון, לאיטליה.
בפעם הקודמת בה הייתי באיטליה, הייתי בן עשרים ושתיים, ועד כמה שאהבתי את הארץ הזאת אז, אני אוהב אותה היום עוד יותר. האנשים, הנופים, האוכל, היין ובמיוחד הקפה, הופכים את הארץ הזאת לארץ שכיף לטייל בה.
לסיום, משהו מנושא אחר אבל בכל זאת קשור.
לפני שבועיים בערך, כתבה שלומית פוסט על ענייני גילוח.
אז, לא הגבתי, כי לא מצאתי משהו מיוחד לומר על הנושא.
זה לא שגיבשתי בינתיים דעה נחרצת, בשום כיוון, אבל אני יכול לספר לכן שכששכבתי על גבי, ושתי אחיות צעירות חמושות בסכיני גילוח חד פעמיים טרחו לגלח אותי ביסודיות ראויה לציון, כשאינן פוסחות על כלום, בכל זווית אפשרית ומכל כיוון, העניין היה משעשע למדי.
התוצאה, זה כבר עניין של טעם אישי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
