אתן כבר יודעות שאני כמעט אף פעם לא מסוגל לכתוב בלי טון אירוני כלשהו. גם דברים רציניים חייבים להיות אצלי עטופים בקצת צחוק. כזה אני, ואיני מתכוון להשתנות.

אפילו אלפא רגילה לזה כבר.

אבל הפעם, הרגשתי לעצמי חובה לכתוב מספר מלים, ברצינות גמורה, ואני מודיע שבכל הפוסט הזה לא תהיה מילה אירונית אחת – הכל כמו שזה נראה ובכוונה גמורה.

עדיין לא מלאה לי שנה כאן, ולכן זה אינו סיכום משום סוג שהוא, אלא חשבון קצר, רגעי, במיוחד בעקבות השבוע האחרון.

הבלוג הזה, וירטואלי ככל שיהיה, שינה את חיי, ואני לא אומר זאת כמליצה ריקה אלא מתכוון לכך.

עם רובכן לא דיברתי מעולם. בודדות פגשתי לכוס קפה, או ארוחת צהרים בלבד, ואת מספרן ניתן למנות על אצבעות יד אחת (ועוד תישאר איזה אצבע לגרד באוזן) עם עוד כמה שוחחתי בטלפון, וזהו. (והיה גם חריג אחד לכל זה. אני מודה)

כל השאר אנונימיות עבורי לגמרי.

אבל,

אין הדבר מפחית, ולו במאומה, מהעובדה, שמאז שהתחלתי לכתוב כאן, נוספו לי כעשרים חברות/ידידות (סווגו את עצמכן איך שתרצו) שיודעות עלי די הרבה (וזה כמובן פונקציה ישירה של מה שאני כותב) ומגלות עניין בי, ובמה שקורה לי.

וצריך לעבור שבוע כמו זה שעבר, כדי להעריך את כולכן, ואת מידת האמפטיה שחשתי מגיעה מכן.

אני יודע שיש רבים שממעיטים בערך הידידוּת/חברוּת ה-'כאילו' וירטואלית הזאת, ואולי אשמע קצת נאיבי, אבל אני מודיע לכן במלוא הרצינות, שכל הדאגה לשלומי, שהופגנה כאן בשבוע האחרון, הייתה עבורי אמיתית, כנה, ומחממת לב מאין כמוה.

תודה.

(והכל נכתב בלשון נקבה אך מכוון לנשים וגברים גם יחד).

וכעת אני יכול לחזור לסורי.

כבר סיפרתי לכן על שתי האחיות החמודות שעשו בי שמות עם מכונות גילוח. את אלפא זה כל כך הצחיק עד שלא יכלה להתאפק, העמידה אותי בחדר, וצילמה.

מישהי, שאת שמה לא אזכיר, מתעקשת לראות את התוצאה, ומאחר ואני לא ביישן, החלטתי להביא לכן את התמונה.

סליחה על הפוזה המוזרה אבל הגב כאב לי בטרוף ונאלצתי להישען על השידה.