בצהרים חזרתי מהאזכרה השנתית לאבא שלי.

זה למעלה משלושים שנה שהוא מת (Time flies when you're having fun), וכל שנה, אנחנו עורכים טקס, שכל כינוי פרט לביזארי, לא יתאים לו.

פחות או יותר ביום פטירתו, מתכנסים סביב קברו (הנמצא במקום יפהפה, עד כמה שבתי קברות יכולים להיות יפים), ועורכים את הטקס, במתכונת קבועה אך בפורום שהלך וקטן משנה לשנה, עד שהגיע לגדלו הנוכחי וכולל את אמא שלי, אלפא ואני, פאריס ודמטר, ואת אודיסאוס והליה.

השנה אלפא לא באה, אבל מינרווה החליטה לבוא, לא מפני שהכירה את סבא שלה, אלא משום שקיוותה שסבתא שלה, תכיר אותה.

הטקס עצמו כאמור, היה מוזר עד מוזר מאד, כמו כל שנה. פאריס, כשכיפה לראשו (למרות שפעם אחרונה ביקר בבית כנסת בבר מצווה), מתעקש לקרוא פסוקי תהילים מתוך ספרונים קטנים, מקבץ פסוקים שיש לו או אין לו, קשר לחיים, למוות ולמה שאחריו, ואחריהם פסוקים שנבחרו על פי אותיות שם המנוח בצרוף אותיות "נשמה" (ומה עושים עם מישהי ששמה "נשמה"? קוראים פעם ומכפילים בשתיים?), ולסיום מקנח בתפילה לעילוי נשמות, קדיש, ו"אל מלא רחמים".

תכנית אמנותית מגוונת, בלי ספק.

לי כל העניין הזה נוגע ממש לקצה, כי אין לי דבר עם מנהגי דת, כי אבא שלי מת לפני הרבה שנים, כי אני מעדיף לזכור אותו ללא תאום מראש ולאו דווקא בבית קברות, כי למעט מטען גנטי שעבר ממנו אלי ואל אחי, ומשם הלאה (שזה לא מעט כתרומה לאנושות, גם אם לא ברור אם זו תרומה חיובית או שלילית), לא נותר ממנו דבר, ועד שלא יוכח אחרת, אין שום נשמה המתדפקת על שערי גן-העדן משום שחסרה לה עוד תפילה אחת קטנה שלנו, כדי לזכות בכרטיס הכניסה המיוחל.

לפיכך, כל ההתכנסות הזאת מיותרת בעיני לחלוטין, מיסודה ומתחילתה, ונוכחותי בה במשך כל השנים היא לטובת אמא שלי בלבד.

אלא שהיום, כשמינרווה שאלה אותה "מה שלומך סבתא?", מה שאמור היה לעזור לאמא שלי לזכור שהשואלת היא נכדתה, היא השיבה "זהו זה" שזה בערך צמד המלים היחיד שנותר לה (והוא דווקא שימושי מאד בהיותו מתאים לכל סיטואציה בתבל), ולא היה ברור אם היא יודעת מי השואלת ומה שאלה, מה שגרם אצלי חמש דקות לאחר מכן, ליד המצבה, לספק לגבי יכולתה לזכור מי קבור שם, מה הקשר שלו אליה ואלינו, ולשם מה כולנו שם.

ביחס לתהייה האחרונה, הרי שגם לי לא מובן לשם מה, אבל בעניין הזה אני בדעת מיעוט. אלו שני האחים שלי שמתעקשים לערוך את הטקס המגוחך הזה, ואני לא מתווכח אתם.

בגלל חצי-שעה ביום ששי, פעם בשנה, לא רבים עם אחים.

מאידך, הטקס היום, נתן לי הזדמנות להשביע את מינרווה שאם אמות, שלא יעיזו לערוך לי הלוויה בה יהיה נוכח רב כלשהו, שלא יעלו על דעתם לקרוא משהו מכל אנתולוגיה דתית כלשהי, ושלא יתפללו לעילוי נשמתי, כי ברור לי שנשמתי לא תשרוד, ולו שנייה אחת אחרי שמוחי ידום.

לרגע לא על דעתה לעשות משהו מכל אלה.

ילדה טובה.

אחר כך עצרנו בבית קפה, שתינו קפה וחלקנו קרואסון שקדים.

משהו מועיל בכל זאת עשינו הבוקר.

[ומחר, א-פרופו אמא שלי, סיפור לקראת חנוכה. אם סופגניות מוכרים כבר בסוכות, אז מספר ימים מראש זה בסדר גמור]