אמא שלנו איבדה ילד.

זה נשמע מזעזע כשאמא מאבדת ילד, אבל במקרה של אמא שלנו, יש נסיבות מקלות.

ראשית, זה קרה די מזמן. בנוסף, לילד שלום. חשוב מכל, היא עצמה לא מודעת לכך.

לפיכך, זה לא נורא כל-כך, כי אף אחד לא ממש ניזוק.

המקרה המצער אירע, זמן מה לאחר הנסיעה האחרונה שלה לחו"ל.

מאז שאנחנו זוכרים את אמא שלנו, היא מתעסקת בחקר ארצות. עד היום, נותרו מעט מאד מקומות שאמא שלנו עדיין לא הגיעה אליהם, רובם ככולם באזורי הקוטב, מדבר סהרה, וערבות סיביר התיכונה.

בצורה שיטתית ערכה את מסעותיה, שנה אחר שנה, ותמיד בקיץ, למעט הפעמים בהן נסעה לחצי-הדרומי של כדור הארץ.

בשנת ששים ושבע למשל, ניצלה את העובדה שהמלחמה הסתיימה כבר לאחר ששה ימים, ונותר עוד רובה של חופשת הקיץ, ובשנת שבעים ושלוש, מיד כששקטו התותחים, נסעה להירגע בחו"ל, כי ממילא הילדים שלה טיילו באותו זמן במצרים.

כל אחד בינואר, נהגה לסמן בלוח השנה את ימי שני וחמישי לטובת משחק ברידג', את החמישה-עשר לכל חודש קודש לקונצרט, ואת החודשים יוני ויולי השמורים לנסיעה לחו"ל.

כך לא החמיצה דבר.

אז לפני כשנתיים, כשהודיעה לנו על כוונתה לנסוע, לא הופתענו במיוחד, ורק חקרנו אותה לאן פניה מועדות.

לא חלילה כדי להתערב - סתם, מתוך סקרנות אקדמית.

"לעיר הזאת" הייתה תשובתה הלקונית.

עד כאן זה דווקא הסתדר לנו, כי לא היה זכור לנו שהיא כבר הייתה בעיר הזאת.

ליתר ביטחון הוספנו ושאלנו: "ואיפה בדיוק היא העיר הזאת?"

"אה, זה שם, בארץ ההיא, זאת שכולם נוסעים אליה".

"אהה", חשבנו, "שם, היא אכן לא הייתה מעולם, ואם כולם נוסעים לשם, אז באמת אולי כדאי שגם היא תיסע".

וכך היה - נסעה, וחזרה.

"אז איך היה?", שאלנו אותה כששבה,

"נהדר, ביליתי יוצא מן הכלל".

"ואיפה היית? ומה עשית? ומה ראית?", המשכנו להתעניין,

"הייתי בהרבה מקומות, עשיתי כל מיני דברים, ראיתי זה וזה, ולא תאמינו - פגשתי שם את איך קוראים לו".

גם בשלב זה, עדיין נראו לנו העניינים די נורמאלים, כי ידענו שיש הרבה מקומות בארץ ההיא, בהם ניתן לעשות כל מיני דברים ולראות זה וזה, ודי סביר שאיך קוראים לו, גם ייסע לשם (אם כי אנחנו לא מכירים את כל החברים של אמא שלנו).

נכון שהמידע שקיבלנו לא בדיוק עזר לנו להבין, איפה, מה, ומי, אבל הנחנו שזו פעולת תגמול מוצדקת של אמא שלנו (אם כי קצת באחור), לתשובות הסתומות שנהגנו אנחנו לתת לה, בצעירותנו, ולכן לא עשינו מזה עניין.

ואז, זמן קצר לאחר הדו"ח המפורט על הנסיעה לחו"ל, קרה המקרה.

כשבועיים לפני חנוכה טלפנה אלי אמא שלנו, כדי להזמין להדלקת נרות, והודיעה לי חגיגית שגם אכילס והליה יבואו עם הילדים, ושהיא כמובן הזמינה גם את פאריס  ודמטר, אבל הם כבר מוזמנים להורים של דמטר ולא יוכלו לבוא.

בשלב זה הבנתי, שקרה לנו אסון. 

אנחנו שלושה אחים; מה לעשות, בנות מעולם לא היו הצד החזק של אמא שלי.

אז ברגע שהיא אמרה לי, שאכילס והליה יבואו אבל פאריס ודמטר לא יכולים לבוא, הבנתי שאמא שלנו איבדה ילד.

כי הרי אכילס - זה אני, ואם היא מודיעה לי, שאכילס יבוא ופאריס לא, אז זה סימן ברור שהיא איבדה את אודיסאוס.

"אבל אמא, אני אכילס", אמרתי לה, "אכילס זה אני" הדגשתי רק כדי שאני עצמי אהיה בטוח, אבל היא לא ממש התייחסה לדברי ורק גערה בי בטון המוכר "נו באמת, תפסיק כבר עם הבדיחות שלך".

אז הפסקתי, כי אנחנו עם אמא שלנו, אף פעם לא מתווכחים.

ערב הדלקת הנרות עבר דווקא בסדר.

לאלפא לא סיפרתי שהיא כלל לא הוזכרה, אז היא לא עשתה בעיות ובאה, וגם אודיסאוס והליה הגיעו, אפילו שהליה קצת התבלבלה מזה שאמא שלי הזמינה אותה ואותי כזוג, ואת אודיסאוס כלל לא הזכירה.

גם אודיסאוס החליט לבוא, למרות העלבון, כי האמין שבסופו של דבר, אמא שלו לא תניח לו לרעוב בחנוכה, גם אם הלך לאיבוד.

מאז האובדן, דבר לא נשאר אצלנו כשהיה.

לפעמים אנחנו שלושה אחים, לעתים רק שניים, הילדים של שלושתנו מועברים באופן אקראי ממשפחה למשפחה, והנשים מוחלפות בערך אחת לחודש (ומשום כך קשה לי לומר אם מצבנו שופר או הורע, כי דמטר דווקא די מוצאת חן בעיני, אבל מהליה אני לא ממש מתלהב).

ולא פלא הוא שכולנו די מותשים מקצב השנויים, ורק אמא שלנו שומרת על יציבות.

באחד בינואר אנחנו מסמנים לה את לוח השנה מראש, וכך כל בוקר היא הולכת לשם כדי לשחות, פעמים בשבוע נפגשת עם חברות כדי לשחק זה, וכל חודש הולכת לשמוע מוסיקה בהוא.

רק לחו"ל היא כבר לא נוסעת, כי זה, לא מסומן בלוח.

אז אם להיות כנים, לא לה אנחנו כל כך דואגים, כי יחסית, מצבה טוב.

אמנם היא איבדה ילד, אבל יש לה עוד שניים שעושים תורנות ביניהם.

אנחנו לעומת זאת, מאבדים יום-יום חלק קטן מאמא שלנו.

וכאן, אין מי שיחליף.