בעקבות סוף השבוע, עמדתי לכתוב עוד פוסט על עוללות הילדים שלי.

הייתי מספר על משהו שהם עשו או לא עשו, אמרו או לא אמרו, רוצים או לא רוצים, ככה או אחרת, ואז אתן הייתן אומרות: "תזרוק אותם כבר" או "תעזור להם כבר", "אנחנו לא כאלו" או "גם אנחנו כאלו", "איזה דור מסכן אתם, אנחנו דור דפוק" או "איזה דור דפוק אתם, אנחנו דור מסכן", "ממש כמו אבא שלי" או "אבא שלי לא חושב כמוך", ועוד כמה תגובות אפשריות.

אז מאחר ואתן כבר מכירות אותי, ואני אתכן, וכולנו יודעים מה תהיה השתלשלות הדברים, החלטתי במקום כל זה, להסתפק  בזה שאומר:

אני יודע שהילדים שלי קצת "אחרים" (מילה עדינה), אבל אלה הילדים שלי ואני אוהב אותם.

(וזו פרפראזה על מה שיוליסס, כשהיה בן שש או בן שבע, אמר פעם על חבר אחד שלו).

וכעת אתן יכולות לתת לי תמיכה נפשית.

הפרטים הרי לא ממש משנים.

נכון?