מעולם הם לא הצהירו שהם חייבים לנסות הכל.

מעולם הם לא קבעו את הגישה הזאת כמדיניות, אם כי יש לציין שהם מאד עקביים בישום מדיניות, גם אם שלא הכריזו עליה רשמית (בניגוד לממשלות ישראל לדורותיהן).

לא, אני לא מדבר על אוכל. שניהם אוכלים הכל, וזה פלא קטן מאד כשיש הורים שהתחילו במסורת זו, ולא פסקו ממנה עד עצם היום הזה.

הם גם בדקו כמעט כל דבר שנכנס לגוף בצורת נוזל, אבקה, עשן או טבלייה (בגבולות מסוימים למרבה המזל) כדי לדעת מה זה, ועל כך סיפרתי כבר, ברגע שהצגתי אותם בפני הקהל.

גם בני ובנות זוג רבים הם ניסו, אם כי בתחום זה, אין אפשרות לנסות את כולם.

אז בכל אלו, הם לא סמכו, ועדיין לא סומכים על הניסיון שלנו, כי מה אנחנו יכולים לומר להם (לדעתם) על כל הדברים האלו?

(בעצם, גם אני חושב, כמוהם וכמו רובכן, שאין חוויה חושית שניתן ללמוד עליה דרך מישהו אחר. מאידך, אני לא בטוח שהכל חייבים לנסות. אפשר, ואולי כדאי, להשאיר משהו כפנטסיה. לא?)

משום כך, כמעט כל התשובות שקיבלתי (למעט אלו של "קבב רומני" ושל "רב ערוצית"), אמרו בעצם את אותו הדבר - משהו כמו "אני רוצה לנסות בעצמי אפילו אם יש סיכוי טוב שלא איהנה, אבל ישנם מקרים בהם אני בכל זאת מאמצת עצות".

ו"מיס מיץ", עוד הקצינה ואמרה שתנהג כך אפילו במקרים בהם היא יודעת בוודאות שיועצי העצה צודקים.

סביר. לא חשבתי שאקבל תשובות אחרות ועד כמה שקצת קשה לי כיום לחשוב כמו שחשבתי לפני כמה עשורים (בכלל חשבתי אז?) בסימולציה עצמית שערכתי, הגעתי למסקנה שלו אני במקומכן הייתי נוהג באורח דומה.

אבל למה לכל הרוחות, צריך להחיל גישה כזאת על דברים שאינם ממין העניינים האלו?

למה, לדוגמא, צריך הוא לומר, בתגובה לעצה שאני נותן ביחס ל-'ביטוח לאומי', "זה בסדר, אין צורך להודיע, זה מסתדר באופן אוטומטי"?

ולמה, צריכה היא, כמענה להצעה (הסבירה) לקבל חיסונים לפני שהיא נוסעת להודו לומר "שמעתי שרבים נסעו בלי לקבל חיסונים, ולא חלו"?

אתן יכולות להסביר לי?

עיקול מ-'ביטוח לאומי', או לחילופין, דלקת-מוח יפנית, הם חוויות חושיות שחייבים להתנסות בהם?